קדוש גופי

נראה שאוטוטו המלקוש, והאביב מעבר לפינה. זמן לאוורר את הכל. זמן לאוורר את הבית, להכניס את הסוודרים לארון.

עץ האזדרכת מתחת לבית הנץ בניצנים ירוקים. הוא ממש לוקח ברצינות את השלכת, וניצב ערום ועריה בחודשים האחרונים- כל כך משמח אותי לראות את הירוק החדש הזה, השמח והחי הזה.

וזה גרם לי לחשוב על תהליכים שאני עוברת עכשיו. אני בוחרת יותר במודעות מה נכנס לגוף שלי, ומה לא. מה עושה לי טוב ומה מזיק לי. ולפעמים זה קשה, ולפעמים זה מתסכל. ועוזר לי לשיר בראש את הצ'אנט 'אהיה אוהבת לגופי, אהיה טובה לנשמתי, לנשמת אמא אדמה, מגופה נולדתי'.

אחד הדברים היפהפיים בפגאניזם זה היחס לגוף. הוא קדוש. לא צריך להתרחק מהפיזי, אלא הגוף עצמו, כמו שהוא, קדוש. ולאחרונה אני רותמת את התפיסה הזאת כדי להיות טובה אל עצמי- ובעיקר לא להכניס לגוף שלי מזונות שפוגעים בו.
עמדתי מול המזבח. על השטיח שמזכיר לי דשא. והשתרשתי לי והרגשתי את העולם סביבי, והרגשתי את העולם בתוכי, הרגשתי את החיות של העשב ברוח, את החיות של בעלי החיים השועטים. החיות שיש לאוכל שמגיע מהצומח ומהחי. מזון לא מתועש.
(אני מבינה ומכבדת את מי שבוחרות בצמחונות, אני בוחרת אחרת)

וזה מרגיש כמו להסיר צעיף מנצנץ מהעיניים. זה מרגיש כמו להיות חיה יותר, אבל לא כי הגבירו את הווליום אלא כי הורידו את רעש הרקע. וזה גורם לי לתהות- איזה עוד רעשי רקע, פיזיים ומנטליים, אני מתחזקת בלי להיות מודעת לזה? כמה אדירה וחזקה אהיה אם אסיר אותם? כמו לנכש עשבים מגינת צמחי המרפא.

וזה גרם לי לחשוב עוד קצת על הצלמיות. הנשים שעבדו את האלה, לא ראו שם צלמיות רק של האלה. הם ראו שם גם צלמיות של עצמן. וזה אדיר. זה בלתי נתפס. אותו להט שבוער ביקום, אותה חדוות יצירה, אותם חיים ומוות, הם כולם חלק ממני, ואני מראה שלהם. והגוף שלי הוא מראה של האלה, מראה של האדמה שאני עומדת עליה ושל החיים שאני ניזונה מהם, וכמה אדיר זה לחיות, כמה אדיר זה להיות סערה של חשמל בנוירונים ומחשבות ותחושות ורגשות, ולב שפועם וגוף חם. כמה בלתי נתפס. קדוש.

עוד על פולחן אבות

אל המידע הבא הגעתי באדיבות אלעד אהרון, והעבודה הסמינריונית שהוא כתב בנושא, על פולחן אבות כפי שהיה נהוג במרחב הצפון‑מערב סורי בתקופת הברונזה המאוחרת
לכאן ליקטתי רעיונות שנתנו לי השראה לפולחן שאני יכולה לקיים.

כיספו– שורשיו של הכיספו נעוצים בנוהג שרווח במסופוטמיה עוד מן האלף השלישי לפני הספירה להגיש מנחות עבור המתים. הכיספו כלל פעילות יום-יומית של הותרת חתיכות של לחם שנחתכו במיוחד עבור אבות המשפחה. בראשי חודשים, כאשר הירח "נעלם" אבות המשפחה המתים זכו לסעודות מפוארות יותר. סעודות מפוארות יותר נערכו בסוף החודש החמישי (המקביל לחודש אב העברי)

אלי המשפחה- כאשר מדברים על פולחן משפחתי, הפוקוס הנוגע לפולחן יוצא מהמסגרת המרחבית של הבית – המקדשים של "אלי המשפחה" היו, לרוב, ברובע המגורים בו דרה המשפחה. אלים אלו לרוב לא היו האלים הראשיים של העיר (שיוך זה היה פריבילגיה של המלך או השליט המקומי), אלא "אלים מתווכים" הקשורים לאל הפטרון העירוני. ואולם, לא היה זה תנאי הכרחי. מקרים יוצאי דופן כללו, לדוגמה, משפחות שעברו או שגורשו מעירם, כמו גם בעלי מקצוע ש"אימצו" אל פטרון הקשור לעיסוקם: האלה ניסבה, או האל נביאום/נבו, הם דוגמה מובהקת לאלים שאומצו על-ידי סופרים כ"אל המשפחתי". מכיוון שמקצועות עברו לרוב מאב לבן, גם האלים המשפחתיים הקשורים למקצוע מסויים נשארו במסגרת הפולחן המשפחתי. אלים אלו כונו בנוסחי ברכה בפתיחה וחתימה של מכתבים כ"האל של אביך"
קבוצה נוספת של אלים הקשורים למכלול הרחב של פולחן המשפחה הם אלים האמורים להגן על הבית ועל המשפחה שדרה בו. אלים אלו לרוב יוצגו באמצעות חפצים (צלמיות, קמיעות) והיו מיוחסים לאלים המגינים מפני מחלות, או אלי לילה.

פולחן מתים ע"י נשים- במקרים בודדים, אנו מוצאים עדויות לכך שנשים קיבלו את האחריות לטפל באלים ובמתים/רוחות. תפקיד זה, כאמור, היה שמור באופן מסורתי לבנים היורשים, אך בנסיבות מסויימות הוא הועבר לבנות. בסביבה של אימר אנו מוצאים שני טקסטים בהן האב מבסס את מעמדה של בתו "כאישה וכגבר. אלוהיי ומתיי, להם היא תקרא/עליהם היא תקונן"

מבנה טקס לא כנעני במיוחד

התלבטתי אם להעלות את זה לכאן. מבנה הטקס בעיקר מושפע מריקליימינג וויקה, ובינו לבין פולחן טקסי כנעני כל קשר מקרי בהחלט. אבל המרחב האינטרנטי הזה הפך להיות המקום בו אני חולקת חוויות טקסיות, ושאלו אותי אנשים מה זה טקס ואיך אוכלים אותו, ואיך מתכננים אותו, והייתי שמחה שיהיה לי מקום לשלוח אותם אליו בו יהיה את המידע הזה, ולכן; הא לכם מבנה טקס כפי שקיבלתיו ממורותי האקלקטיות למדי.

להמשיך לקרוא

פולחן אבות

בסאווין האחרון (חג וויקאני במקורו, אני מציינת אותו כי השבט שלי מציין אותו, וכי פגאנים ברחבי העולם מציינים אותו) נפגשתי עם חברה לטקס. תכננתי לחזור שוב על מסע בדמיון מודרך שאני עושה פעם בכמה זמן, ולהקדיש מחברת לעבודה טקסית ולהקשבה. ואז היא הפתיעה אותי בזה שהיא הציעה לקרוא לאבות\אימהות.

בטח. למה לא
נתנו להם מנחת רימונים. הדלקנו להם נרות. הקשבנו.
פולחן אבות תמיד הרגיש לי כמו שילוב של הסצינה בסרט 'מולאן', עם המקדש ורוחות האבות, ושל המוני המזבחות הקטנים שראיתי ביוון, עם נר ותמונה של מישהו, בכל מיני מקומות נידחים. וזה הרגיש לי כמו משהו שאני לא מעיזה לעשות. כי מה תעשה עובדת אלילים כמוני מול אבותיה, וזו לא דרכם? פאדיחות. ובכלל ה'אבות' הזה הרגיש לי פטרנליסטי. אז התנחמתי בזה שאני עושה פולחן כנעני וזהו.

אבל סאווין האחרון הרגיש כמו נקודת תפנית. קודם כל כי זה הפתיע אותי; ואני נותנת הרבה מאוד משקל לדברים שמפתיעים אותי במסגרת טקס. ושנית, כי כל פעם בכמה זמן אני מקבלת תזכורת שאותו דם כנעני שזורם בי הוא גם עברי, כי אני לא פיניקית. לפעמים זה מסר בטארוט שחוזר על עצמו, ולפעמים צירופי מקרים ודרכים ואנשים, והמסר בסאווין פגש אותי שוב אתמול בערב בשיחה עם מישהו, ואמרתי- אוקיי, הגיע הזמן.

אז היום חזרתי לפולחן אבות ואימהות. הדלקתי נר לאל, לאשרה, לאבותי ולאימותי. תופפתי (בידיים חשופות כמו תוף מסגרת, ולא עם מקל כמו תוף אינדיאני) על התוף שלי בקצב שהכניס אותי לטראנס, שרתי, נתתי מנחת שמן זית ופיתה. ובעיקר בירכתי אותם לביתי. זה מרגיש אוהב, וזה מרגיש אהוב. פתאום קלטתי שכמו שיש אהבת ילד להוריו יש אהבת הורים לילדיהם, וכמה חזקה האהבה הזאת, גם מבעד לדורות רבים. ואהבה זה תמיד דבר מבורך לתת לו מקום בחיי.
מתוך אהבה, לחזור להכיר אותם. לחזור להכיר את העבריות הכנענית הזאת, של אל ואשרה, זה עושה לי צמרמורת טובה כזאת עכשיו וזה סימן טוב.

כי חי אלאין בעל

ברוך הבא, בעל. ברוך השב מהמוות. ברוך אתה, רוכב ערבות, זבול, אלאין בעל.
הבא עלינו גשמי ברכה, חורף טוב ומבורך. מלא את הנחלים, מלא את הכינרת.
ברוך השב, בן-דגן. הזן את השדות בגשמיך, שדות בעל המחכים למטר.

אני חושבת שכבר אפשר להכריז על זה כיורה. הללו-בעל. האוויר מלא בריח של גשם, בזכרונות של חורף, מסתכלת החוצה ואורות הרחוב מאירים טיפות טיפות של ברכת שמיים. מידי פעם ברק מבהיק במרחק. הבית חמים וטיפות מתדפקות על החלון.

כמה שאני אוהבת את החורף.

יהי רצון

לאחרונה אני חוקרת את המונח של 'רצון'. זה התחיל במפגש עם חברה חכמה בה דיברנו על 'צריך' ו'רוצה'- כמה שבעצם כל 'צריך' הוא איזשהו 'רוצה'. כלומר, 'אני צריכה ללכת לעבודה'? לא. אני רוצה ללכת לעבודה, כי אני רוצה את העניין או הכסף. חוץ מלנשום ועוד כמה דברים כאלה, אין באמת 'צריך'. הכל רצון, מה שאנחנו מקבלים ממנו, והמחירים שמוכנים לשלם עבורו.
זה גרם לי לחשוב על התלמה, ועל 'עשה את רצונך' במילותיו של קראולי, ועל זיקוק הרצון לפני טקס, כדי למקד את הטקס ברצון ולהדהד אותו אל העולם.
עבורי, הכלי שמסמל ביותר את הרצון שלי הוא המטה. זה מטה מעץ אורן, כבד ומאסיבי, שאספתי פעם מגזם באוניברסיטה (ושייפתי קלות) ומאז אני חורטת עליו סמלים שמשמעותיים עבורי. כשאני נשענת על המטה הזה, הוא יציב ואיתן. אני עומדת זקופה מעליו. כך הרצון שלי; כך אני רוצה שהוא יהיה.

לאחרונה לקחתי אותו לטקס שהיה משמעותי עבורי, במקדש בתל ערד. ומצאתי את עצמי, מקטירה קטורת לאל ואשרה, עם המילים 'יהי רצון מלפניכם'. כמה דרך הייתי צריכה לעבור כדי להרגיש שמותר לי להגיד את המילים האלה. שזה בסדר. שזה לא התרפסות, אלא קריאה אל הכוחות הגדולים של היקום. יהי רצון מלפניכם. זה כל כך שורשי יותר עבורי, ולכן מפחיד יותר אבל חזק יותר.

באנגלית זה יותר קל, איכשהו. Let there be a Will before you.
אבל עבריה אני ועברית שפתי, וטוב לי ככה. חשבתי כמה זה שונה מ'הרי זה מצווה ש…' , הניסוח שמשתמשים בו בתטא הילינג, או 'יהי כך' הוויקאני. אני לא מצווה על היקום. אני מניחה את רצוני לפניו. כן, יש בזה משהו טיפה עניו יותר. אבל זה תלוי בפרספקטיבה. כי אם אני רואה את אצמי בתור תוף שמהדהד את האלים, והתוף הזה דו-כיווני (תנסו להישאר עם המטאפורה הזאת), כשאני מציבה את רצוני בטקס, אני באמת מהדהדת אותו אל היקום.
וזה הזכיר לי את הסיומת 'כן יהי רצון'. זה הרגיש לי פעם כמו מילים ריקות, מין 'נקווה לטוב' שכזה, לא חזק והחלטי כמו 'יהי כך'. אל גם ב'כן יהי רצון' יש כוח. כי רצון הוא השורש של הפעולות, הכוח שלהן והאמת שלהן.

כשאתם באים לטקס

כשאתה בא לטקס, בוא כתייר. הכר את הנוף. תן לדרך להיפרש מאליה, תן לטקס להפתיע אותך.

כשאתה בא לטקס, אל תראה אותו כמו סופרמרקט- ואל תראה אותו כחנות מזכרות. אתה לא כאן בשביל להשיג אהבה, שפע, אור, חוכמה, וכולי בהכל בדולר. אתה לא כאן כדי לעלות על המתקנים בלונה פארק. אתה כאן כדי להיכנס לזמן אחר ומרחב אחר, אתה כאן כדי לתת לנפש מקום לעצור ולנוח ולהקשיב.

כשאתה בא לטקס, השאר מאחור את הפחדים, השאר מאחור את הביקורת, השאר מאחור את חוסר האמונה. בוא כמו ילד, מוכן לפלאות, רץ קדימה לתוך החוויה.

כשאתה בא לטקס, עצור. היטהר. לא כי היומיום הוא טמא, אלא כי זה רגע מחוץ לזמן וכדאי להשאיר את היומיום בחוץ.

כשאתה בא לטקס, *בוא*. אל תישאר עם רגל אחת מאחור, ואל תישאר עם הנפש מחוץ לטקס. צלול פנימה, גוף נפש ומחשבה, כי רק כך תוכל לחוות אותו באמת.

ראה זאת כארץ אחרת, לגלות אותה בחדווה, לגלות אותה בכאב. ואז הדרך תיצור בך את השינוי שאתה מחפש.