ביקורת ספר: לה' תימן ולאשרתו

לה' תימן ולאשרתו: הכתובות והציורים מכונתילת עג'רוד ('חורבת תימן') בסיני; עורכים שמואל אחיטוב ואסתר אשל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2015.

כששוטטתי לתומי בשבוע הספר האחרון וראיתי את הספר הזה, היה לי ברור שהוא בא הביתה. קודם כל, כי כונתילת עג'רוד היא אחד המקורות הישירים (דרך ממצאים ארכאולוגיים) שמראים על אתר פולחן דואותאיסטי ליהוה ואשרה, פולחן שקיימו כוהנים רשמיים מטעם המלוכה. ושנית, כי הספר הזה מתאר בפרוטרוט את הממצאים, מה שנותן עוד קונטקסט, וזה חשוב.

ביקורת וחלקים מעניינים מהספר, למטה :)

להמשיך לקרוא

ברכת כוהנות, ברכת אימהות

 אחד הדברים שאני נהנית לעשות בתור אמא זה למצוא את הגרסאות שלי לשירים דתיים שגדלתי עליהם.
(על מי אני עובדת? נהניתי לעשות את זה גם בלי קשר לאימהות. פשוט האימהות זה עוד תירוץ)

מה שמייחד את ברכת כהנים (תפילה כתובה שמצויינת בספר במדבר) זה שמצאו גרסאות שלה מ600 לפני הספירה, מה שהופך אותה לטקסט המקראי הקדום ביותר שנמצא.
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם

אחד השירים שגדלתי עליהם זה הגרסה של אברהם פריד לברכת כהנים.

במקור, השיר מתחיל בברכה לאפרים ומנשה, אז מטבעו הוא מרגיש מיועד לבנים, וממילא הטקסט הוא לאל.
ולכן, שכתבתי לגרסה שלי, וזה מה שאני שרה לבת שלי, על אותה מנגינה:
תברך אותך האם, ותשמור דרכך. תאר האם פניה אלייך ותחונך. תישא האם פניה אלייך ותשם לך שלום.

כשהייתי בבית החולים וקראתי לאשרה לפני הלידה, זה מה ששרתי לעצמי. וכשהחזקתי את הבת שלי עלי יום אחרי הלידה, זה מה ששרתי לה. היא עדיין לא מבינה את זה, אבל זה מרגיש כמו להעביר הלאה דבר גדול מאוד, וזה מרגש.

ברכת בוקר

אלתי בתמרים, אלתי על הים, גבירתי אשרה;
ברכי אותי היום בנוכחותך. ברכי אותי בחוכמתך. פרשי עלי את הגנתך.
שמחשבותי יהיו צלולות ובהירות כמו אוויר, כמו שחר של יום חדש
שאש תבער ברצוני, ותעזור לי לממש אותו
שרגשותי יהיו צלולים כמו מים, ואדע להגיד את המילים הנכונות
שהאדמה תחזק את גופי ורוחי ביציבותה.
יבורך יום זה.

על חלקיקים, גלים, ופוליתאיזם

לאחרונה הזדמן לי להשתתף בשיחה שגרמה לי לחשוב לגבי מהות האלוהות על פניה השונים.

באמונה שלי, אני פוליתאיסטית. אני מאמינה שהאלוהויות השונות הן ישויות ממשיות בעלות תודעה, שניתן להיות בקשר איתן, ושיש להן השפעה על המציאות (השפעה שמשתנה בהתאם ל'אופי' או 'תדר' האלוהות). אני חושבת שזה גם הדרך בה התרבויות הקדומות תפסו את האלים, עד שהגיע המונותאיזם וקבע מחדש את חוקי המשחק.

לפי 'חוקי המשחק' המונותאיסטים, יש רק ישות אחת. יש רק אלהות אחת, והכל נגזר ממנה, נוצר על ידה. יכול להיות כלים שהיא יצרה בעולם, ולחלקם יש תודעה ואפשר להיות איתם בתקשורת, אבל הם כולם ביטוי של האלהות האחת הזאת.

אם מסתכלים על זה אחרת, זה כמו התהיה אם אור הוא חלקיק או גל. אם הוא חלקיק, זה אומר שיש חלקים ספציפיים של אור- הפוטון הזה שונה מהפוטון ההוא, אם כי יכול להיות קשר בינהם (הפיזיקה המודרנית מוצאת שיש סיבוכיות בין חלקיקים גם כשלכאורה הם נפרדים). אם הוא גל, הוא מאפיין של השדה שלו- אין בים 'גלים' אלא רק 'מים', מה שאנחנו מפרשים בתור גלים נפרדים זה בעצם אותם מים שמסודרים אחרת.

האינסטינקט הראשוני שלי, הניו-אייג'י, הוא להגיד שהכל אחד. הכל הוא תודעה אחת קוסמית וכולנו חלק מהתודעה הקוסמית הזאת (זה השלב שבו מתחילים להדליק קטורת ולהגיד אום). אבל אם הייתי גדלה בתרבות פוליתאיסטית, האינסטינקט שלי היה להגיד שהמציאות נוצרת ומופעלת על ידי כוחות שונים, לא רק על ידי כוח אחד. ולכוחות האלה יש פנים ושמות וסמלים. (וזה השלב שבו מתחילים להדליק קטורת ליד צלמית של אל או אלה).

היופי בשאלה הזאת הוא שאין לה תשובה. אור יכול להתנהג גם כגל וגם כחלקיק, וזה תלוי בניסוי שבו אנחנו משתמשים כדי למדוד את התכונות של האור.
לתפיסתי, ה'ניסוי' שבו אנחנו משתמשים כדי להכיר התכונות של האלוהות, זה המציאות שלנו ואיך שהמוח שלנו מסוגל לתפוס אותה.  אפילו אם הכל אחד, אינסוף שמתממש במציאות, זה משהו שקשה לתודעה שלנו לתפוס, להכיר, להתממשק איתו. כלי הניסוי שלנו- המוח הפראי שלנו, התת מודע, החלק החולם או העצמי הגבוה- נבנו על סמך המציאות ומוזנים ממנה. ובמציאות שלנו לדברים יש צורה ושם. ולכן לכאורה יותר קל להתחבר לאלוהויות 'נפרדות', גם אם מאחורי הקלעים שלהן פועל איזשהו שדה אחיד של תודעה או אנרגיה.

אפשר להגיד 'על מה את מדברת, עובדה שבמציאות המודרנית יותר קל לרוב האנשים שמאמינים באיזשהו אל להתחבר לאל אחד שיצר את הכל'. אבל גם זה לא ממש נכון. הנצרות פיצלה את האל שלה לשלוש, והמאמינים האדוקים לרוב ידליקו נרות לקדושים רבים ושונים, עוד פנים *ספציפיים ונפרדים* של האלוהות. זה המשקל של נביאים (כמו מוחמד ובודהה) בדתות שונות- הם נותנים פנים להתחבר אליהן, להתממשק איתן. גם ביהדות, שבאמת השתדלה לעשות כל מה שאפשר כדי לשמור על החיבור ל'אחד' בלי לפצל אותו, יש עבודה רוחנית ומיסטית עם מלאכים, חסידים, או קברי צדיקים.
(ייתכן וחלק מהדתות האסייתיות עובדות אחרת, אבל אני מודה שאני לא מכירה אותן מספיק כדי להגיד משהו אינטיליגנטי בנושא)
כשניתקנו את האלהות מהפנים שלה, ניתקנו את האלהות מהעולם.

הגוף שלנו לא יודע לשתות 'מים'. הוא יודע להתמודד עם אטום אחרי אטום של מים.
אני טוענת פה שהכח של החוויה הדתית נובע מחיבור לישות ספציפית. לתודעה ספציפית. שהיא מספיק גדולה ואדירה כדי לאפשר לנו לחוש קדושה או להשפיע על המציאות, אבל מספיק ספציפית כדי לאפשר לנו להתחבר.

אפשר לשאול, ובצדק, למה להתחבר ל'אלוהות בדידה' אם בעצם יש שדה גדול יותר מאחוריה שאפשר להתחבר אליו. אז נניח ואני  רוצה להדליק את המחשב שלי וצריכה חשמל. האם אני אלך לאמצע של סערת ברקים ואחכה לברק שיכה במחשב שלי? לא, אני אחבר את המחשב לשקע שמזין אליו חשמל בצורה שאפשר לעבוד איתה. במשך הרבה זמן חשבתי שזה טיעון בגנות הפוליתאיזם. הוא מקטין את הפוליתאיזם לעומת המונותאיזם. אבל מצד שני,  הוא מסמל איך הפוליתאיזם מתאים יותר לתודעה האנושית.

הלכתי להטעין בטריות במזבח שלי.

המלכה בשדה

נסעתי הבוקר לצד שדות ירוקים של חורף, ונזכרתי בחודש אלול.

בתיכון הדתי בו למדתי אלול היה עניין גדול. התפיסה היתה ש"המלך בשדה, בואו ונצא"- כלומר שלשם שינוי, אלוהים נמצא כאן קרוב, כי אלול, אז צאו והתפללו במרץ כדי להמתיק את השנה הקרבה ובאה.

והבוקר נסעתי לי לצד השדות, שמש רכה של בוקר האירה עליהם, מידי פעם הציצו עצי תפוז. וחשבתי לעצמי,  איזה יופי. איזה יופי שאני לא צריכה לחכות לחודש האחד בשנה שהאל שלי נמצא קרוב. האלה שלי *תמיד* בשדה. היא תמיד בים, ובהר, היא תמיד פה. והיא תמיד חלק ממני כמו שאני חלק ממנה.

אלוהות אימננטית (נוכחת)- בשונה מאלוהות טרנסצנדנטלית (מתעלה?)- היא אלוהות שנוכחת בכאן ובעכשיו, בעולם הפיזי והניתן להשגה, בניגוד לאלוהות שנמצאת ב'אינסוף', ואי אפשר לחוש או לתפוס באמצעים אנושיים. והקרבה הזאת מאפשרת מגע אישי והיכרות אישית עם האלה, וזה אחד הדברים שהופכים את החוויה הדתית הפגאנית למופלאה כל כך בעיני.

כמובן שגם ביהדות יש זרמים שעובדים בקשר יותר ישיר עם האלהות- בעיקר הזרמים החסידיים. אבל בהם לרוב יהיה צורך ב'מתווך', החסיד, כדי שיאפשר את הקשר הזה.

על אסמי תבואה ועבודה טקסית

.יש מוטיב שחוזר בסיפורים באיזור שלנו, של הכהנ\ת שאחראים למלא את אסמי התבואה.
יש את יוסף, שמנצל את שבע השנים הטובות כדי לאגור מזון לשבע השנים הרעבות, יש את כוהנות איננה שמילאו את ממגורות הדגן במקדש. לרוב, הדגן היה סוג של הקדש, תרומות למקדש.
ואני רואה את זה בשני מישורים.
יש את המישור האישי- ברור לי כשמש שאני מנצלת עכשיו את העובדה שיש לי כוח שוב לעשות דברים כדי ליצור תשתית שתקל עלי לפעול בעתיד.
יש גם את המישור הקהילתי- הקהילה הפגאנית בארץ רעבה למפגשים פתוחים. כל זמן מה צצה נשמה טובה ומארגנת טקסים, עד שכבר אין לה כוח והגל שלה דועך. אז עכשיו אני עושה את המעט שלי כדי למלא את אסמי התבואה. יבואו עוד כוהנות אחרי.

כשמגיעים לעבודה טקסית ממקום של נתינה זה מאפשר לשחרר המון מהאגו.
ברור שאני רוצה שהטקסים שאני בונה ייגעו לאנשים בלב. ברור שאני רוצה שההשקעה שלי תוערך. אבל בין אם אנשים חיצוניים יעריכו את מה שאני עושה או לא, עצם העובדה שעשיתי את זה היא ההקדש שלי לאלה, והמתנה שלי לעצמי. אם הייתי עושה את זה עבור הערכה חיצונית (נניח, כעסק או כדי לצבור קהל) זה לא היה טוב. זה יוצר תלות שלי באנשים, מה שמכריח אותי ליצור תלות שלהם בי, וזה לא טוב לאף אחד מהמעורבים בתמונה. אז אני מנסה לשמור את הניתוק הזה בין העשייה עצמה (שטובה בפני עצמה, ומחזקת אותי בפני עצמה), ובין התוצאות האפשריות שלה. ככה זה כישוף טוב- את עושה את ההכנות שלך , מכניסה פנימה אנרגיה, ומשחררת אותו לדרך, לעשות את שלו.