האלה ענת: עלמה, אם או זקנה

מחשבות על האלה ענת.
מה לעשות, הפנתיאון הכנעני לא ממש מתאים לפורמט הקלאסי של האלה המשולשת.
מסתכלת על הפנתיאון. ברור לי שאשרה היא האם. זה יחסית קל. עשתרת היא עלמה, במלוא היופי והפלא של העלמה (… למרות שגם היא מתוארת עם אספקטים של פריון. מילא. לא הנושא לשמו התכנסתי).
השלישית היא ענת. אלת המלחמה, אם גיבורים.
וענת מבלבלת אותי. כי מצד אחד, היא עלמה- היא לוחמת, היא מתוארת כ'הבתולה ענת'. מצד שני היא אם; בעיקר כ'אם לאומים'; ומצד שלישי היא מקושרת למוות ואובדן (בעיקר ב'עלילות אקהת') וזה התפקיד הקלאסי של הזקנה.
אני אניח בצד לרגע את אלמנט הפריון של ענת (למרות שאני לא מזלזלת בו). גם להקטה, crone קלאסית, יש מימדים של פיריון והגנה על היולדות, אז זה כשלעצמו לא הופך אותה לאם (או, אם היא אם, זה דומה ל'קאלי-מא'- היא מגוננת כאם).
התפקיד שלה כבתולה הוא חד משמעי עבורי- היא מזכירה לי את אתנה, לוחמת ללא פחד. (לא מחדשת כאן משהו מרעיש- כתבי פילון מגבל מציינים שהיוונים מתייחסים לענת כאתנה).
… ומה לגבי הזקנה?
וזה המקום שבו ענת נלחמת במוות. זה המקום בו היא אוספת מלחמה מן הארץ. היא חיה על הר אנבוב, מלווה בנשרים. היא crone במשמעות המקום של ההרס, אך גם המקום בו המוות מובס והחיים יכולים לחזור.

אני לא מכירה אלמנטים של האלה הענת שקשורים לכישוף, או לסודות, כמו שאוחזות הזקנות הקלאסיות; אבל זכור לי שיש לה חיבה לארטיפקטים קסומים (הקשת של אקהת זה הדוגמה הכי טובה שיש לי), שהיא הבטיחה חיי נצח (לדנאל, בתמורה לאותה קשת), ושהיא לא פוחדת לאיים על אל (היא מאיימת שהיא תנתץ את הראש שלו אם לא יבנה לבעל ארמון. התנהגות של זקנה שלא מתייחסת לסדר, או של עלמה מלאת רוח מרד?).

חלקית בגלל הקישור לנשרים, וחלקית בגלל סממנים נוספים, היא כנראה האלה הכנענית שמתוארת כבעלת כנפיים; מזכיר לי את 'מלכת-שמיים' (שלא ברור לאף אחד לאיזה אלה זה מתייחס, ואולי לשלושתן?), אבל גם מזכיר לי את איזיס. זה במיוחד מעניין כי ציר ההקבלה הזה עמוק מאוד, המיתוס של איזיס-אוזיריס-סת מכיל קווים דומים לזה של ענת-בעל-מות. שניהם מתארים את העילמות החיים ושיבתם.
איזיס היא אלה עם מאפייני אם, אבל איזיס היא crone במשמעויות של הקסם והשינוי; זה משמעויות הcrone שנוכחים אצל ענת, היא מאפשרת את הבלתי אפשרי, שיבת החיים מן המוות. (בהקבלה המקומית, אשרה היא המקבילה של חתחור, אם מזינה קלאסית; מעריכים שתחריטים מקומיים עם 'תסרוקת חתחור' מתייחסים לאשרה.)

———–
תוספת מאוחרת יותר בעקבות שיחות עם אנשים על הפוסט:

ברור לי שהתבנית של האלה המשולשת לא מתאימה לאלות הכנעניות. לא באמת.
אבל זאת תבנית ארכיטיפית שעוזרת לי להבין יותר את ההבדלים בינהן; גם אם בכולן יש מאפיין של אימהות, האימהות של אשרה ושל ענת שונה מהותית.

זה גם עוזר לי להישאר באוותו פנתיאון.
כשאני מחפשת נושא של crone, ורוצה לבחור דווקא אלה לעבוד איתה ולא אל, אני אפנה לאחת משלושתן. למי? אז הבחנות כאלה עוזרות לי למקד את עצמי.
זה הפרדה מודרנית, ומלאכותית; ברור לי שלעניינים שקשורים במוות, רשף הוא האל המתאים לפנות אליו, ולא ענת, גם אם יש בה מאפיינים של מוות (אגב, גם לא מות עצמו; למות לא מצויינים קורבנות); וברור לי שבמאפיינים של כישוף (המקבילה של קריאה להקטה, נניח) כושר-וחסיס הוא הדמות המיתולוגית המתאימה 'יותר' מאשר ענת.
 
אבל אם אני בוחרת לסבוב את הפולחן שלי סביב אלות, ואני מצמידה את עבודת הכישוף שלי לעבודת הפולחן, זה מתבקש למקד אספקטים מסויימים של העבודה שלי מול אלה אחת ולא אחרת; ואז התבנית של 'האלה המשולשת' היא תבנית יעילה לחלוקת תחומים. לא כי אני מאמינה שחלוקת התחומים האלה מהותית עבורן, אלא היא מהותית *עבורי*.
 
זה כמו שחלק מהוויקאנים מחזיקים גם את'מה, גם בוליין, וגם חרב; שלושתם שונים זה מזה, משמשים לצרכים אחרים, למרות שאת שלושתם אפשר להחליף בסכין מטבח וסביר להניח שעמים קדומים יותר השתמשו בסכין מטבח עבור שלושתם. אבל העבודה הנפרדת מאפשרת מיקוד של המשמעות. מצד שני, שלושתם סכינים, ולא, נניח, מטות.
 
יש עניין נוסף שבשבילו כל התעלול המנטלי הזה שווה משהו, שזה ללמוד ממיתולוגיות של האיזור על הפנתיאון איתו אני עובדת. יש מעט מאוד מידע על הפנתיאון הכנעני. מעט מידי. אז איפה שאני יכולה להסיק מסקנות, זה מעניין אותי (ו'האלה המשולשת' לא רלוונטית כי זה אירופאי מאוד, אבל ללמוד מאיזיס על ענת דווקא יכול להיות מעניין.)

ים וחוף ותמר

הגעגועים היו חזקים ממני, אז הלכתי לים אתמול. יצאתי בספונטניות שעתיים מוקדם מהעבודה, קניתי בגד ים בדרך, הגעתי לחוף החביב עלי, צפתי, נשכבתי על החול, התקרקעתי, נשמתי. קראתי לאשרה שתעזור לי לשאת את כל מה שאני נושאת. זה עשה לי שליו בלב. ישבתי ליד שובר הגלים וראיתי המון דגיגונים קטנים במים ועד כמה דגיגות (אני החלטתי שהן דגיגות) גדולות יותר. חשבתי על האימהות ופולחן ביתי.
קינחתי עם שייק תמר, להיות מוזנת מהפירות של אשרה; שתיתי אותו מול הגלים המתנפצים, והכל היה צלול יותר, איכשהו; כמו לראות שרוב הים הוא הים ולא הגלים והקצף והרעש  על פני השטח.

היו פה ושם סמלים קטנים שתפסו את תשומת הלב שלי- דרורים על שובר הגלים (הם הציפור שלי), מישהו שראיתי שלוש פעמים שונות עם חולצה עם סמל של עץ הפוך, ספר בספריית ההשאלה בחוף על טרנספורמציה דרך מדיטציה ומנטרות*. אבל בכל מצב בו פורשים את הרשת של המחשבה לתפוס סמלים, משהו יצוץ. מצד שני, זה אומר שחזרתי לשים לב לסמלים האלה, ואני שמחה שכך.

הביקורת הפנימית שבי אומרת שבתכלס  זה היה מהלך פסיכולוגי לחלוטין, ולאשרה יש מעט קשר לזה אם בכלל. ייתכן. בכל מקרה, להישען עליה נותן לה מקום בחיים שלי ובתודעה שלי, ומהמקום הזה צומחים אחר כך דברים מופלאים.

צעד צעד.

* הספר גרם לי לחשוב על 'אום נאמה אשרה' ;) יהיה מעניין למצוא מקבילה של ההברות 'אום נאמה'  על מילים בעברית. אין לי מקבילה טובה חד-הברתית ל'אום', או מקבילה דו-הברתית עבור המשמעות של 'נאמה', ברכות.
אני אתן לזה להתבשל על אש קטנה, משהו יצוץ.

מתגעגעת.

אני כותבת מתוך געגוע.

עשיתי טקס קטן לפני שבועיים, לכמה חברות. טקס לא פגאני כמעט בכלל, ממש מיני-טקס, אבל הוא עשה טוב, ולכן הכוהנת שבי התחילה להתעורר.

ראיתי סרט לאחרונה, סרט יפהפה מצוייר, מבוסס על מיתולוגיה אירית. וכל הסרט סובב את הים. יצא וגם ראיתי אותו בחיפה, אחרי שכל הדרך לחיפה הים קורץ לי מכביש החוף.

ואני מתגעגעת לתחושה הזאת של הגלים שנושאים אותי- יותר מזה, אני מתגעגעת לתחושה של הפליאה, של עולם שמלא בסמלים שמדברים אלי ואני אליהם.
אני מתגעגעת לקשר שלי עם האלה. ואני יודעת שהוא שם, ברגע שאנער ממנו את הבלאגן שהצטבר.

עזבתי את השבט שלי לפני כמה חודשים. הרעיון המקורי היה לפנות זמן לכמה תהליכים שהייתי צריכה לעבור, ואכן עברתי אותם. אבל מרחב שנפתח טיבו להיסתם, אם לא יוצקים לתוכו משהו חדש; והיומיום סחף אותי, כדרכו של היומיום; ועברו חורף ואביב ועברו לילות של ירח מלא, ועבר יום ההולדת של הבת שלי-  וחוויתיי את כולם כימים, פשוט ימים. ולא הספקתי אפילו להרגיש שמשהו חסר. ועכשיו זה מכה בי וזה עצוב.
אפילו השרשרת שלי (עם תליון העץ) נקרעה, אם הייתי צריכה שעון מעורר.

ועכשיו הים לאורך כביש החוף מזכיר לי שאשרה עדיין שם.

יש לי הרגל- שעדיין שמרתי- של לקנות תפוח אדום עבור אשרה כשאני עושה קניות אצל הירקן. וכשאני שמה תפוח חדש, אני אוכלת את הישן (או לפחות שמה אותו במקרר כדי שאוכל אותו מתישהו). מנחה כזאת. תפוחים הם סלחניים, ויכולים לחכות.
אתמול השתמשתי בתפוח לכישוף-מטבח שכזה. הכנסתי פנימה אגס (אביב), תפוח (התפוח שהיה על המזבח), פטל אדום (קיץ, ונשיות), רוזמרין (זיכרון, וים, וריפוי), וקמח שקדים (כדי שזה יהיה טעים. אבל  לשקדים יש את המקום שלהם והסמליות שלהם). ובין לטפל בילדה והבלאגן של היומיום, הצלחתי להתרכז מספיק, הכנסתי את הפלא לתנור, הבית התמלא בריח של רוזמרין ופירות.

צעד צעד.

להגיע לים. לעשות מקום למזבח שלי. לתקן את השרשרת. להיזכר בפולחן היומי. לחזור לעץ שלי.
לבקש את הדרכת אימהות-אימותי. אם הן הצליחו למצוא את הנשגב ביומיום, אם הן קיימו פולחן ביתי כחלק מהחיים שלהן, גם אני אצליח.

קדוש גופי

נראה שאוטוטו המלקוש, והאביב מעבר לפינה. זמן לאוורר את הכל. זמן לאוורר את הבית, להכניס את הסוודרים לארון.

עץ האזדרכת מתחת לבית הנץ בניצנים ירוקים. הוא ממש לוקח ברצינות את השלכת, וניצב ערום ועריה בחודשים האחרונים- כל כך משמח אותי לראות את הירוק החדש הזה, השמח והחי הזה.

וזה גרם לי לחשוב על תהליכים שאני עוברת עכשיו. אני בוחרת יותר במודעות מה נכנס לגוף שלי, ומה לא. מה עושה לי טוב ומה מזיק לי. ולפעמים זה קשה, ולפעמים זה מתסכל. ועוזר לי לשיר בראש את הצ'אנט 'אהיה אוהבת לגופי, אהיה טובה לנשמתי, לנשמת אמא אדמה, מגופה נולדתי'.

אחד הדברים היפהפיים בפגאניזם זה היחס לגוף. הוא קדוש. לא צריך להתרחק מהפיזי, אלא הגוף עצמו, כמו שהוא, קדוש. ולאחרונה אני רותמת את התפיסה הזאת כדי להיות טובה אל עצמי- ובעיקר לא להכניס לגוף שלי מזונות שפוגעים בו.
עמדתי מול המזבח. על השטיח שמזכיר לי דשא. והשתרשתי לי והרגשתי את העולם סביבי, והרגשתי את העולם בתוכי, הרגשתי את החיות של העשב ברוח, את החיות של בעלי החיים השועטים. החיות שיש לאוכל שמגיע מהצומח ומהחי. מזון לא מתועש.
(אני מבינה ומכבדת את מי שבוחרות בצמחונות, אני בוחרת אחרת)

וזה מרגיש כמו להסיר צעיף מנצנץ מהעיניים. זה מרגיש כמו להיות חיה יותר, אבל לא כי הגבירו את הווליום אלא כי הורידו את רעש הרקע. וזה גורם לי לתהות- איזה עוד רעשי רקע, פיזיים ומנטליים, אני מתחזקת בלי להיות מודעת לזה? כמה אדירה וחזקה אהיה אם אסיר אותם? כמו לנכש עשבים מגינת צמחי המרפא.

וזה גרם לי לחשוב עוד קצת על הצלמיות. הנשים שעבדו את האלה, לא ראו שם צלמיות רק של האלה. הם ראו שם גם צלמיות של עצמן. וזה אדיר. זה בלתי נתפס. אותו להט שבוער ביקום, אותה חדוות יצירה, אותם חיים ומוות, הם כולם חלק ממני, ואני מראה שלהם. והגוף שלי הוא מראה של האלה, מראה של האדמה שאני עומדת עליה ושל החיים שאני ניזונה מהם, וכמה אדיר זה לחיות, כמה אדיר זה להיות סערה של חשמל בנוירונים ומחשבות ותחושות ורגשות, ולב שפועם וגוף חם. כמה בלתי נתפס. קדוש.

עוד על פולחן אבות

אל המידע הבא הגעתי באדיבות אלעד אהרון, והעבודה הסמינריונית שהוא כתב בנושא, על פולחן אבות כפי שהיה נהוג במרחב הצפון‑מערב סורי בתקופת הברונזה המאוחרת
לכאן ליקטתי רעיונות שנתנו לי השראה לפולחן שאני יכולה לקיים.

כיספו– שורשיו של הכיספו נעוצים בנוהג שרווח במסופוטמיה עוד מן האלף השלישי לפני הספירה להגיש מנחות עבור המתים. הכיספו כלל פעילות יום-יומית של הותרת חתיכות של לחם שנחתכו במיוחד עבור אבות המשפחה. בראשי חודשים, כאשר הירח "נעלם" אבות המשפחה המתים זכו לסעודות מפוארות יותר. סעודות מפוארות יותר נערכו בסוף החודש החמישי (המקביל לחודש אב העברי)

אלי המשפחה- כאשר מדברים על פולחן משפחתי, הפוקוס הנוגע לפולחן יוצא מהמסגרת המרחבית של הבית – המקדשים של "אלי המשפחה" היו, לרוב, ברובע המגורים בו דרה המשפחה. אלים אלו לרוב לא היו האלים הראשיים של העיר (שיוך זה היה פריבילגיה של המלך או השליט המקומי), אלא "אלים מתווכים" הקשורים לאל הפטרון העירוני. ואולם, לא היה זה תנאי הכרחי. מקרים יוצאי דופן כללו, לדוגמה, משפחות שעברו או שגורשו מעירם, כמו גם בעלי מקצוע ש"אימצו" אל פטרון הקשור לעיסוקם: האלה ניסבה, או האל נביאום/נבו, הם דוגמה מובהקת לאלים שאומצו על-ידי סופרים כ"אל המשפחתי". מכיוון שמקצועות עברו לרוב מאב לבן, גם האלים המשפחתיים הקשורים למקצוע מסויים נשארו במסגרת הפולחן המשפחתי. אלים אלו כונו בנוסחי ברכה בפתיחה וחתימה של מכתבים כ"האל של אביך"
קבוצה נוספת של אלים הקשורים למכלול הרחב של פולחן המשפחה הם אלים האמורים להגן על הבית ועל המשפחה שדרה בו. אלים אלו לרוב יוצגו באמצעות חפצים (צלמיות, קמיעות) והיו מיוחסים לאלים המגינים מפני מחלות, או אלי לילה.

פולחן מתים ע"י נשים- במקרים בודדים, אנו מוצאים עדויות לכך שנשים קיבלו את האחריות לטפל באלים ובמתים/רוחות. תפקיד זה, כאמור, היה שמור באופן מסורתי לבנים היורשים, אך בנסיבות מסויימות הוא הועבר לבנות. בסביבה של אימר אנו מוצאים שני טקסטים בהן האב מבסס את מעמדה של בתו "כאישה וכגבר. אלוהיי ומתיי, להם היא תקרא/עליהם היא תקונן"

מבנה טקס לא כנעני במיוחד

התלבטתי אם להעלות את זה לכאן. מבנה הטקס בעיקר מושפע מריקליימינג וויקה, ובינו לבין פולחן טקסי כנעני כל קשר מקרי בהחלט. אבל המרחב האינטרנטי הזה הפך להיות המקום בו אני חולקת חוויות טקסיות, ושאלו אותי אנשים מה זה טקס ואיך אוכלים אותו, ואיך מתכננים אותו, והייתי שמחה שיהיה לי מקום לשלוח אותם אליו בו יהיה את המידע הזה, ולכן; הא לכם מבנה טקס כפי שקיבלתיו ממורותי האקלקטיות למדי.

להמשיך לקרוא

פולחן אבות

בסאווין האחרון (חג וויקאני במקורו, אני מציינת אותו כי השבט שלי מציין אותו, וכי פגאנים ברחבי העולם מציינים אותו) נפגשתי עם חברה לטקס. תכננתי לחזור שוב על מסע בדמיון מודרך שאני עושה פעם בכמה זמן, ולהקדיש מחברת לעבודה טקסית ולהקשבה. ואז היא הפתיעה אותי בזה שהיא הציעה לקרוא לאבות\אימהות.

בטח. למה לא
נתנו להם מנחת רימונים. הדלקנו להם נרות. הקשבנו.
פולחן אבות תמיד הרגיש לי כמו שילוב של הסצינה בסרט 'מולאן', עם המקדש ורוחות האבות, ושל המוני המזבחות הקטנים שראיתי ביוון, עם נר ותמונה של מישהו, בכל מיני מקומות נידחים. וזה הרגיש לי כמו משהו שאני לא מעיזה לעשות. כי מה תעשה עובדת אלילים כמוני מול אבותיה, וזו לא דרכם? פאדיחות. ובכלל ה'אבות' הזה הרגיש לי פטרנליסטי. אז התנחמתי בזה שאני עושה פולחן כנעני וזהו.

אבל סאווין האחרון הרגיש כמו נקודת תפנית. קודם כל כי זה הפתיע אותי; ואני נותנת הרבה מאוד משקל לדברים שמפתיעים אותי במסגרת טקס. ושנית, כי כל פעם בכמה זמן אני מקבלת תזכורת שאותו דם כנעני שזורם בי הוא גם עברי, כי אני לא פיניקית. לפעמים זה מסר בטארוט שחוזר על עצמו, ולפעמים צירופי מקרים ודרכים ואנשים, והמסר בסאווין פגש אותי שוב אתמול בערב בשיחה עם מישהו, ואמרתי- אוקיי, הגיע הזמן.

אז היום חזרתי לפולחן אבות ואימהות. הדלקתי נר לאל, לאשרה, לאבותי ולאימותי. תופפתי (בידיים חשופות כמו תוף מסגרת, ולא עם מקל כמו תוף אינדיאני) על התוף שלי בקצב שהכניס אותי לטראנס, שרתי, נתתי מנחת שמן זית ופיתה. ובעיקר בירכתי אותם לביתי. זה מרגיש אוהב, וזה מרגיש אהוב. פתאום קלטתי שכמו שיש אהבת ילד להוריו יש אהבת הורים לילדיהם, וכמה חזקה האהבה הזאת, גם מבעד לדורות רבים. ואהבה זה תמיד דבר מבורך לתת לו מקום בחיי.
מתוך אהבה, לחזור להכיר אותם. לחזור להכיר את העבריות הכנענית הזאת, של אל ואשרה, זה עושה לי צמרמורת טובה כזאת עכשיו וזה סימן טוב.

כי חי אלאין בעל

ברוך הבא, בעל. ברוך השב מהמוות. ברוך אתה, רוכב ערבות, זבול, אלאין בעל.
הבא עלינו גשמי ברכה, חורף טוב ומבורך. מלא את הנחלים, מלא את הכינרת.
ברוך השב, בן-דגן. הזן את השדות בגשמיך, שדות בעל המחכים למטר.

אני חושבת שכבר אפשר להכריז על זה כיורה. הללו-בעל. האוויר מלא בריח של גשם, בזכרונות של חורף, מסתכלת החוצה ואורות הרחוב מאירים טיפות טיפות של ברכת שמיים. מידי פעם ברק מבהיק במרחק. הבית חמים וטיפות מתדפקות על החלון.

כמה שאני אוהבת את החורף.

יהי רצון

לאחרונה אני חוקרת את המונח של 'רצון'. זה התחיל במפגש עם חברה חכמה בה דיברנו על 'צריך' ו'רוצה'- כמה שבעצם כל 'צריך' הוא איזשהו 'רוצה'. כלומר, 'אני צריכה ללכת לעבודה'? לא. אני רוצה ללכת לעבודה, כי אני רוצה את העניין או הכסף. חוץ מלנשום ועוד כמה דברים כאלה, אין באמת 'צריך'. הכל רצון, מה שאנחנו מקבלים ממנו, והמחירים שמוכנים לשלם עבורו.
זה גרם לי לחשוב על התלמה, ועל 'עשה את רצונך' במילותיו של קראולי, ועל זיקוק הרצון לפני טקס, כדי למקד את הטקס ברצון ולהדהד אותו אל העולם.
עבורי, הכלי שמסמל ביותר את הרצון שלי הוא המטה. זה מטה מעץ אורן, כבד ומאסיבי, שאספתי פעם מגזם באוניברסיטה (ושייפתי קלות) ומאז אני חורטת עליו סמלים שמשמעותיים עבורי. כשאני נשענת על המטה הזה, הוא יציב ואיתן. אני עומדת זקופה מעליו. כך הרצון שלי; כך אני רוצה שהוא יהיה.

לאחרונה לקחתי אותו לטקס שהיה משמעותי עבורי, במקדש בתל ערד. ומצאתי את עצמי, מקטירה קטורת לאל ואשרה, עם המילים 'יהי רצון מלפניכם'. כמה דרך הייתי צריכה לעבור כדי להרגיש שמותר לי להגיד את המילים האלה. שזה בסדר. שזה לא התרפסות, אלא קריאה אל הכוחות הגדולים של היקום. יהי רצון מלפניכם. זה כל כך שורשי יותר עבורי, ולכן מפחיד יותר אבל חזק יותר.

באנגלית זה יותר קל, איכשהו. Let there be a Will before you.
אבל עבריה אני ועברית שפתי, וטוב לי ככה. חשבתי כמה זה שונה מ'הרי זה מצווה ש…' , הניסוח שמשתמשים בו בתטא הילינג, או 'יהי כך' הוויקאני. אני לא מצווה על היקום. אני מניחה את רצוני לפניו. כן, יש בזה משהו טיפה עניו יותר. אבל זה תלוי בפרספקטיבה. כי אם אני רואה את אצמי בתור תוף שמהדהד את האלים, והתוף הזה דו-כיווני (תנסו להישאר עם המטאפורה הזאת), כשאני מציבה את רצוני בטקס, אני באמת מהדהדת אותו אל היקום.
וזה הזכיר לי את הסיומת 'כן יהי רצון'. זה הרגיש לי פעם כמו מילים ריקות, מין 'נקווה לטוב' שכזה, לא חזק והחלטי כמו 'יהי כך'. אל גם ב'כן יהי רצון' יש כוח. כי רצון הוא השורש של הפעולות, הכוח שלהן והאמת שלהן.

כשאתם באים לטקס

כשאתה בא לטקס, בוא כתייר. הכר את הנוף. תן לדרך להיפרש מאליה, תן לטקס להפתיע אותך.

כשאתה בא לטקס, אל תראה אותו כמו סופרמרקט- ואל תראה אותו כחנות מזכרות. אתה לא כאן בשביל להשיג אהבה, שפע, אור, חוכמה, וכולי בהכל בדולר. אתה לא כאן כדי לעלות על המתקנים בלונה פארק. אתה כאן כדי להיכנס לזמן אחר ומרחב אחר, אתה כאן כדי לתת לנפש מקום לעצור ולנוח ולהקשיב.

כשאתה בא לטקס, השאר מאחור את הפחדים, השאר מאחור את הביקורת, השאר מאחור את חוסר האמונה. בוא כמו ילד, מוכן לפלאות, רץ קדימה לתוך החוויה.

כשאתה בא לטקס, עצור. היטהר. לא כי היומיום הוא טמא, אלא כי זה רגע מחוץ לזמן וכדאי להשאיר את היומיום בחוץ.

כשאתה בא לטקס, *בוא*. אל תישאר עם רגל אחת מאחור, ואל תישאר עם הנפש מחוץ לטקס. צלול פנימה, גוף נפש ומחשבה, כי רק כך תוכל לחוות אותו באמת.

ראה זאת כארץ אחרת, לגלות אותה בחדווה, לגלות אותה בכאב. ואז הדרך תיצור בך את השינוי שאתה מחפש.