השׂכר, השׁיכר והטבע – על הרמת הכוסית לדגון

אומרים שהדת היא נסיונו של האדם לתקשר עם מזג-האויר. ואמנם אנחנו רואים את אל הסער/רוח/גשם/רעם מופיע בתרבויות שונות (והלא אני בעצמי מתכנה פה בשם עזרובעל), אך יהיה זה מדויק יותר להגיד שדת היא נסיונו של האדם לתקשר עם הטבע.

ביום שישי האחרון (א' בסיון ה'תשע"ג, 10.5.2013) נפגשנו בחצות היום אני ועוד כמה חברים (ביניהם חנירשף שכותב כאן גם-כן) בסמוך למבנה המרשים במפרץ חיפה המוכר בשם "ממגורות דגון". התאריך לא היה מקרי – יום שישי שלפני חג השבועות, הלא הוא חג הקציר. מהות האירוע – הרמת כוסית ויסקי לאל דגון לכבוד חג הקציר.

זה אמנם נכון שמוטיב חשוב בחברות שלי ושל חנירשף הוא הויסקי (יחד עם עוד מסגרת שהופכת אותנו לאחים), אך הרמת הכוסית לדגון למעשה הפכה למסורת, וזוהי השנה השלישית שאני מקיים אותה. אודה ואתוודה כי במסגרת המפגש השנה היתה זו הפעם הראשונה שהקטרתי קטורת. עבורי היתה בכך חוויה מיוחדת שהכניסה אותי ל"מוד" טקסי יותר.

כשהרמנו את הכוסית סיפרתי קצת על מהותו של דגון, והיגדתי סיפור קטן אודות קורותיו של דגון, אותו עוד הגיתי לפני כמה חודשים עם חבר אחר שדגון יקר לליבו. דגון הוא אל מאוד חבר'המן, הוא עושה כל לילה סיבוב ברים ושותה עד לפנות בוקר, אז הוא ממהר למאפיה להכין לחם, ובצהריים הוא ישן. אורח-החיים הזה מעייף מאוד, ולכן פעם בשנה דגון לוקח שבוע חופש – החופש הזה נופל על פסח, ומסיבה זו אנו (עם ישראל) אוכלים מצות, ולא חמץ. המשכתי וסיפרתי שדגון הוא אל כל כך טוב, שלא רצה להשאיר אותנו ללא ויסקי, או בירה – שהוא נתן לנו את האניס, בכדי שנוכל לשתות עארק במקום.

הקטורת והויסקי

הקטורת והויסקי

הקישור בין דגון לבין ויסקי לדעתי ברור – הויסקי כמובן עשוי מדגנים. ואמנם הויסקי אינו משקה מקומי "אותנטי", בך במובן הזה לדעתי התועלת עולה על הדקות הקטנה הזו, והיא באה לידי ביטוי, לדעתי, דווקא בקרב החברים שהגיעו אל המפגש הזה שאינם בעלי זיקה פגאנית – אתאיסטים גלויים או חילונים אדישים, ראיתי בכולם לפתע הבנה לגבי מהות בסיסית של הכנענות – החיבור הישיר אל הטבע. מעצם העובדה שהרמנו כוסית שיכר דגנים עבור אל הדגנים – בסמוך לממגורות הדגנים במפרץ חיפה – עוררה את ההבנה שהנה, גם המשקה הזה שמגיע בבקבוק, גם הוא בסופו של דבר צומח בטבע, יש מי שמגדל אותו, יש מי שקוצר אותו – הויסקי אינו רק המוצר הסופי. את המשמעות הזו גם ניסיתי לקחת אל חיי היום-יום – במובן הזה לחמניה שקונים בסופר לא שונה מאותו ויסקי. בכדי להמחיש את העניין באופן סמלי (ומעט משעשע, אסור לוותר על חוש ההומור), הקטרנו גם חתיכת ביסלי יחד עם מעט מור ובנזואין.

אין לי ספק שהתפיסה הזו לגבי דגון, כפי שבאה לידי ביטוי במפגש הזה, אינה תפיסה "אותנטית". אני מתבונן בדגון בצורת הארכיטיפ של החקלאי עובד-האדמה ומשליך אותה על חיינו אנו. במובן הזה, דגון אינו "סתם" אל של דגנים בלבד. דגון הוא אל העבודה, ואל הפרנסה. אך מכיוון שהעבודה קשה היא, ובזיעת אפנו אנו אוכלים לחם, דגון הוא גם אל הנחמה, אל הויסקי והבירה. הגדרתי זאת בשתי מילים: השׂכר והשׁיכר. ואסיים דווקא עם מה שהתחלתי – דגון אינו "סתם" אל של דגנים בלבד – אבל הוא כן אל של הדגנים, הוא כן אל של הטבע, ובמובן הזה הוא מזכיר לי שכל מה שאנחנו אוכלים ושותים מגיע בסופו של דבר מן הטבע, הוא צומח מאיפשהו, מישהו מגדל אותו, מעבד אותו, קוצר אותו.

בנימה קצת אישית יותר, אני יכול להגיד שהאל שאני הכי משויך אליו הוא בעל, אל הסער. אך כל מי שמכיר מעט את המיתוס הכנעני יודע שבקיץ בעל מת. עבורי חשוב להזכיר את בעל כל יום (בתפיסה אולי מעט מצרית, אך שמופיעה גם במסופוטמיה – בה הזכרת שם המת משאירה את נשמתו "בחיים"), אך אני מסתובב עם הרגשה שהפולחן לבעל בעתות הקיץ הוא קצת עקר – זוהי חלק מההשלמה שלי עם מותו של בעל, עם המצאותו בשאול (משם מדיי פעם הוא מצליח "להגניב" לנו עננים), עם מציאות חד-כיוונית זו עד שיגיע הזמן שהוא ישוב לתחיה. על-כן בחודשי הקיץ (למעשה כבר עם בוא האביב) אני "משנה פאזה", לפחות במעט, ומוצא את עצמי עוסק רבות גם בדגון. מסיבה זו אני מכנה את החודשים האלה, שבין קצת אחרי פסח לבין המועד שבו אני רואה את שובו של בעל (י"ג באב), כחודשי דגון. לא סתם, לטעמי, חודש תמוז (תמוז, או דומוזי, הוא אל פריון מסופוטמי, שאני נוטה לזהות עם דגון) נמצא גם הוא בחודשי דגון.

הרמת הכוסית הזו מציגה עוד היבט יפה (לטעמי) בכנענות – לא רק שמדובר בפוליתאיזם המקומי, שמתאים הכי טוב לסביבה הקרובה, הוא גם מנהל דו-שיח עם היהדות ממנה הגענו (שהיא, בתורה, צמחה גם צמחה מאותו פוליתאיזם אליו אנו חוזרים). היהדות מכירה בחג הקציר בתור חג שבועות, חג מתן תורה – אנחנו, הכנענים, מבקשים לחזור אל המקור הקדום הזה של חג הקציר, ולכן בוחרים באותו מועד (או בסמוך לו) של חג השבועות. באופן דומה, קישרתי בסיפור שלי שסיפרתי בתחילת המפגש בין אורח-חייו של דגון וחופשתו השנתית והקישור לאכילת מצות בפסח. אינני מאמין כי הכנענות מטרתה ליצור זהות שונה, נפרדת ונבדלת, מזו של שאר עם ישראל – היא אמנם שונה מן היהדות, אך אני משתדל למצוא את נקודות ההשקה והסימביוזה בין השתיים. זה לכאורה קשה, בעיקר בגלל העוינות היהודית כלפי פוליתאיזם, אבל איך אומרים – קשה יש רק בלחם, ולחם זה דגון.

ממגורות דגון בחיפה

ממגורות דגון בחיפה

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “השׂכר, השׁיכר והטבע – על הרמת הכוסית לדגון

    • נכון :)
      זוהי גם שאלה מאוד מעניינת, מדוע בעל נקרא "בן דגן" אם אל עליון אמור להיות אבי האלים.
      יצא לי לקרוא פעם שתהליך הסינקריטיזם הקדום זיהה את דגן מסיבה כלשהי דווקא עם אנליל, "אדון הרוח", ולא עם תמוז/דומוזי. אנליל בעצמו היה אל פטרון חשוב מאוד, ולכן יתכן שישנה "זליגה" מערבה.
      אפשרות נוספת היא שבמיתוס הקדום דגן היה אבי האלים, והוא "נדחק" הצידה (אגב כך, נתקלתי בהשערה שאומרת שגם ים היה אל חשוב והפך לאויבו של בעל כדרך "לשנמך" את מעמדו… אבל דווקא לגביה אני פחות נוטה להאמין מכיוון שתיאור המאבק הזה בין בעל לים הוא כנראה קדום יותר).

      קטונתי מלקבוע, אני פשוט רואה בכך כמעין "תואר כבוד".

השאירו תגובתכם

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s