קראתיה

את החוכמה אנוכי מחפשת,
את הבינה בינות לענפי עץ החיים
את הזיכרון העמום מיני ים
את אימי שאבדו עקבותיה
מחפשת והופכת בדפים, ולא מצאתיה
הולכת וקוראת לה ביערות, ולא אחזתיה
רק גחלילית הטתה לי כנף
העצים לי אוזן קשבת
והים והרוח לוחשים לי תשובות
בשפות שאיני מבינה ואיני מדברת
והאבן אומרת לי- צריך ללמוד לחכות.
והייתי ציפור, ועכשיו אני עץ, ואולי אלמד להיות אבן.

—————————————–

מצאתיה בכפות התמרים ובכפות ידיי
מצאתיה ברגעי ההשראה בין השורות
השפה שאיני מדברת, אין לה מילים
ואוכל לשכוח כדי להיזכר בה.
מצאתיה טווה על הים,
כוכבי עד מאורותיה של מלכת-שמיים,
מצאתיה באור השמש ובחושך התהומות,
את החוכמה אנוכי מוצאת
במעיינות ובבארות שבדרכי
טיפין טיפין אוספת לכליי.

——————————–
משהו שכתבתי לפני שנה בערך. הראשון נכתב בערב, אחרי שיטוט בכרמל, והשני בבוקר שלמחרת, אחרי חלומות והשראה מעץ דקל.

השאירו תגובתכם

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s