אז והיום

שלושה ימים / לאה גולדברג

אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּלֶב הַמִּדְבָּר
ואֵין לִי אֲפִילוּ כּוֹכָב אֶחָד
וְהַרוּחַ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֵלַי
וְהַחוֹל לֹא יִשְׁמוֹר אֶת עִקְּבוֹת צְעָדַי.

**
קָרָאתִי: עֲנֵנִי – לֹא עָנַנִי.
דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי – לֹא פָּתַח
בַּחוּץ הָיָה עֶרֶב לוֹהֵט וְחִיוֵּר
הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר.

קָרָאתִי: עֲנֵנִי – לֹא עָנַנִי.
דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי – לֹא פָּתַח
בַּחוּץ הָיָה לַיְלָה חוֹנֵק וְעִיֵוור
הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר.

לָחַשְתִּי: עֲנֵנִי – לֹא עָנַנִי.
בִּקַּשְתִּי : פְּתַח לִי – לֹא פָּתַח
בְּבוֹקֶר אֵין טַל, עָלְתָה הַחַמָּה
וְכָך מְצָאוּנִי שׁוֹמְרֵי הַחוֹמָה.

**
שְׁלוֹשָׁה יָמִים לֹא מָש זִכְרוֹ מִמֶּנִּי
וּבָרְבִיעִי פָּרַסְתִּי אֶת הַלֶּחֶם
וּבָרְבִיעִי פָּתַחְתִּי אֶת הַצֹּהַר
וּבָרְבִיעִי רָאִיתִי אֶת הַיָּם.
וּבָרְבִיעִי יָדַעתִּי שֶׁהַיָּם
יָפֶה מְאֹד וּמֶרְחָבוֹ כָּחוֹל
וּבְמַשַּב הַרוּחַ הַמָּלוּחַ
רֵיחַ הַיָּם, לֹא טַעַם דִּמְעוֹתַי.

(מתוך: לאה גולדברג, שירים, עמ' 237–239)

העליתי את השיר הזה לכאן כי הוא הזכיר לי את התהליך שעברתי.
פעם הייתי יהודיה דתיה. פעם קראתי לאלוהים, בדמעות, מול שמיים זרועי כוכבים, חיכיתי שיענה לי ושיפתח את הדלת. במובנים מסויימים, זה היה מדבר רוחני בשבילי. שממה שאני לא קיימת מבחינתה ולא מותירה בה צעדים, צל שקוף עובר.
אני זוכרת ציורים שלי מאז. מתחילת היציאה בשאלה. כל הזמן ציירתי פתחי מנעול, וכנפיים. תהיתי מה יש מעבר לחומות.

אשרי שמצאוני נשים שהשמיעו באוזני את המילה 'אלה'. והיום אני עומדת מול הים, והוא יפה מאוד ומרחביו כחולים, וחיוך שליו של חיים על שפתי. תודה.

מודעות פרסומת

השאירו תגובתכם

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s