לחזור להתרגש

היום בבוקר יצא לי להלך ליד גלרייה. היה שם פסל של אישה רוקדת, משהו פשוט ויפה. ואז הכתה בי ההבנה שפעם פסל כזה היה נחשב למשהו קדוש, משהו שמסמל קדושה, נשיות, חיים, תנועה ותשוקה. והיום פסלים זה סתם- זה לא משהו שמרגש אותנו ברוב המקרים.

וזה לא רק זה. אנשים כבר לא מתרגשים מנשיות, מגבריות, מגשם בחוץ, מעלה חדש שצומח על עץ. זה סתם, רקע בנאלי כזה. זה לא מרגש.
בשבילי, חלק מהפולחן שלי זה לחזור להתרגש. כשאני רוקדת, לראות בי את עשתרת או את אשרה, לראות את כל הנשים שרקדו לפני תחת הירח. לעבור ברחוב ולראות את העצים מתכוננים לשלכת. לראות את העננים דוהרים מעל ירושלים. וכן, גם כשכואב לי, להיות שם. לרדת לשאול עם אינאנה, לצלול לתהומות של תיאמת*.
החיבור הזה הוא מה שנבנים ממנו חלומות, מה שנבנים ממנו כשפים. החיבור הזה לחיים, ההתרגשות הזאת, היא מה שנותן דלק לכתוב שירים ולצייר, היא מה שהופך את הקריאה שלי לאשרה למשהו כל כך הרבה יותר חי כי אתמול התרגשתי מעץ.
יש לכם עציץ? או צומח ליד הבית שלכם משהו כלשהו? לכו להסתכל על עלה אחד חדש. תראו אותו, מלא פוטנציאל של חיים והתחלה. תשמחו איתו על ההתחלה שלו. ואז, בצורה קסומה של סינכרוניזציה (או פשוט כי המוח שלנו עובד ככה) תרגישו את ההתחלות שלכם. צומח ונובט משהו חדש גם בכם. רעיון חדש, משהו חדש שרציתם לעשות ופתאום מוצא דרך אל השמש והאדמה מזינה אותו. תושמת הלב, ההתרגשות, מביאה אותכם למקום שאתם יכולים להרגיש גם את מה שקורה בכם. (נקודות בונוס למי שמשקה את העציץ שלו.)
לחילופין, אם אתם רוצים לחוש עצבות, כי נשבר בכם משהו ואתם לא יודעים איך לשחרר אותו, לכו תהיו ליד עץ שמתחיל שלכת. תראו את העלים שכבר הכירו בחורף, ועברו לצבעי חום\אדום, או העלים שלאט לאט משחררים את האחיזה שלהם ונושרים (כן, העץ ימשיך לעמוד על תילו ובוסופו של דבר עלים חדשים יצמחו. זה לא קריאה לאובדנות, רק מקום לשחרור של עצב). תנו לעצמכם להתרגש מזה, אפילו לבכות. כמו ציור שמורכב משתי שכבות, יש את שכבת העלים ויש את שכבת הבפנים, ולהיות עם אחת מהן מאפשר לנו להיות עם השניה. (נקודות בונוס למי שקובר את עלי השלכם באדמה, ונותן לאדמה למחזר אותם.)

לאה גולברג אמרה את זה יותר טוב ממני, בשיר שהוא התפילה האישית שלי (במיוחד אם מטים אותו ללשון רבים):

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת; לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל

לבל  יהיה יומי עלי כתמול שלשום
לבל יהיה יומי עלי הרגל.

______________

זה לא ממש פוסט 'כנעני'. אין כאן משהו מכתבי אוגרית, ואין כאן פרשנויות על דמות האל ואיך זה משתקף בפסיכואנליזה של השקר-כלשהו. לפעמים אני נסחפת ל'ליטאיות-יתר', היצמדות לכתובים, היצמדות ל'ככה זה היה בכנען'. שזה לפעמים קצת שטות, כי בסופו של דבר אני לא באמת יודעת איך דברים היו בכנען, והמטרה שלי היא לא לשחזר את הדת הכנענית** אלא לחיות את החיים שלי תוך כדי עבודה עם האלים, והטבע הישראלי. ובתוך הקהילה הפגאנית אנוכי יושבת, ויש דברים פשוטים שנכונים לכולנו, לא משנה איך אני קוראת לאלות ומאיזה כיוון (אם בכלל) אני מזמנת יסודות. להתרגש מהחיים, מאבני הבניין של המציאות, יוצר בי חיבור חזק יותר אליהם. וככל שאני מתרגשת יותר מהדברים הפשוטים, ככה אני צריכה פחות כדי ש'ישביע אותי'. כי מה לעשות, אם התרגלתי להתרגש רק כשיש סביבי פירוטכניקה שלמה של סרט עתיר-תקציב, איך לכל הרוחות אני אביא את עצמי להרגיש משהו בטקס?

_____________

*לא נתקלתי עדיין באל\ה כנעניים שאני יכולה לצלול איתם לתהום. בעל יורד לארץ המתים, אבל הוא לא ממש אל תהומות. וים מאוד לא אישי. ולכן, טוב שיש את מסופוטמיה באיזור.

**אגב שחזורים של הדת הכנענית, בשביל זה חפשו את הספרים של Tess Dawson.

 

מודעות פרסומת

השאירו תגובתכם

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s