מה זה אומר להיות פגאנית?

במפגש קהילתי לאחרונה שאל אותי מישהו מה זה אומר בתכלס להיות פגאנית.
כמו כל דת, זה מתחלק לאמונה ולפולחן- הביטוי שלה ביומיום.
מבחינת האמונה, אני מאמינה שיש כוחות גדולים יותר בעולם הזה, שמשפיעים עליו ומושפעים ממנו, ושאני יכולה ליצור איתם קשר אישי והדדי. (מבחינת החוויה שלי, חוויתי שאני באמת מקבלת תשובה כשאני קוראת לאלה שלי, אז בנוסף לכל הבלה-בלה הרציונאלי שאעטוף את האמונה הזאת, בלב יש את החוויה של הקשר הזה.)
אני מאמינה שהדרך לקשר אישי וישיר עם הכוחות האלה היא דרך סמלים שמייצגים עבורי את אותם כוחות, סמלים שמייצגים עבור מי שחיו כאן לפני את אותם כוחות. אני מאמינה שבסמלים האלה יש כוח שצברו עם הזמן. (אגב, אני בטוחה שגם בסמלים של הדתות המונותאיסטיות יש הרבה כוח. פשוט הן לא הדרך שבחרתי עבור עצמי, בין השאר בגלל הדוגמטיות שלהן והיחס לנשים).
הסמלים האלה הם מה שאנשים אחרים יקראו לו אלילים. אני עובדת עם האלה אשרה. עבורי היא הכוח של החיים עצמם, העומק של הים, השורשים שלי בכנען, שהולידה (עם אל) את שבעים האלים, הכוח המזין של עץ התמר. מצד אחד אני מאמינה שהיא קיימת, כישות ממשית, מצד שני ברור לי שהצלמית שלה זה לא היא, זה משהו שמייצג אותה (בדיוק כמו שאפשר לייצג אותה עם ציור של עץ).
למה לעבוד עם סמלים? למה לעבוד עם ישות 'חלקית' ולא לפנות ישירות ל'מקור', ל'בורא', למשהו אבסולוטי? נניח שיש כזה- הוא כל כך מנותק מכל חוויה אנושית שאין לי שום דרך להתממשק איתו. אין לי שום דרך לקשר ישיר הדדי איתו.  מבחינתי האינסוף הוא אין. וברגע ש'פורטים' אותו למשהו מוחשי יותר (רק מציינת שהאל יהוא היה אל מקנה מדייני) אני מעדיפה את האלה שלי.

לגבי המימוש של האמונה הזאת ביומיום, הפולחן הדתי, זה שונה מאדם לאדם. אצלי זה מתבטא במזבח שיש לי בחדר, עם צלמית של האלה, עליו אני מדליקה נרות, מודה לה על היום שהיה, מבקשת את עזרתה בדברים. זה מתבטא בשירים שאני מלחינה לכבודה. זה מתבטא בטקסים שאני עושה מידי פעם בים או ביער.  זה מתבטא באיך אני חוגגת חגים- את החגים העבריים והחגים הפגאניים.
יש דרכים פגאניות בהן הפולחן יותר ברור. בוודון למשל יש דברים מאוד ברורים שעושים עבור האלים שלך. כנ"ל בדרכים המצריות (ח'מטיזם) והיוויות (הלניות). אבל, טוב, זה הדרך שלי.

איך זה שונה מפנתאיזם?
בפנתאיזם מאמינים ש'הכל קדוש'. הטבע קדוש, 'אלוהים' זה כינוי גג שמייצג את כל שישנו. אני מכבדת את הדרך הזאת. אבל  עבורי היא לא הרוותה את הצורך בקשר עם הנשגב, של קשר הדדי עם הכוחות הגדולים יותר שפועלים בעולם.  ברגע שנותנים לעצמנו לעבוד דרך סמלים ושמות, התת מודע שלנו עובד טוב יותר עם סמלים שהוא מכיר ("אם", "עץ", לעומת "אינסוף" או "הוויה") ולכן לתפיסתי זאת דרך יותר אנושית להתחבר לכוחות האלה.

אני לא כותבת את הבלוג הזה בשביל לשכנע. זה מיותר וחסר טעם. בסופו של דבר מי שמחפש את הדרך הזאת ימצא אותה ומי שהדרך הזאת ממנו והלאה ימשיך הלאה. אני כאן בשביל לחלוק את המסע שלי, כי חלק מהדברים שאני עושה בהיותי פגאנית זה לחלוק את המסע, כי אם אחרים ילכו בשביל דומה הם יוכלו להסתכל ובתקווה זה ייתן להם השראה או לפחות עוד משהו שלא חשבו עליו. כי כשאני הגעתי לדרך הזאת, חיפשתי בנרות כל בדיל מידע, אז עכשיו כשצעדתי כמה צעדים, אני מסמנת את השביל. לא כי יש לי דרך או רצון להפוך אותו לדוגמה (שומדבר טוב לא ייצא מזה) אלא כדי להגיד 'שלום מטיילי שבילים! הנה, פה מצאתי פרח, יכול להיות שתאהבו אותו גם'.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מה זה אומר להיות פגאנית?

  1. אהבתי. וכתבת יפה. בעיקר בדרך החופשיה והמאפשרת שלך. אני אישית פלירטטתי עם הפגאניזם אבל תמיד מצאתי עצמי חוזר בגעגוע לאלוהות היהודית גם מטעמי מורשת, תרבות, חינוך -כמובן אבל גם מטעמי רעיון ורוח. בסופו של דבר לכל אחד המסע האישי שלו עם הצרכים הנפשיים שלו. בגדול אני מסכים איתך בניתוח של מקור/בורא/אין סוף שהינו לכאורה מנותק לעומת משהו נגיש, קרוב, מתממשק שמופיע בסמלים וישויות. יש לציין שהמקרא לא מכיר בניגוד הזה והוא יוצר קומבינציה של אל נשגב שכן יש איתו קשר אישי ואף מאפשר יותר חופש לאדם (ראי ספר מומלץ: אישיותו של אלוהים). הניגוד עליו הצבעת נוצר בעיקר כשיהדות ופילוסופיה יוונית נפגשו יחדו. המתח הזה שבין קרוב לרחוק, נגיש לעומת אין סופי מופיע אכן במונותאיזם , שכמו שאמרת בעצמך פיתח את הסמלים והחוויות שלו כדי "להרגיש" אבל הנקודה החשובה והמעניינת יותר מבחינתי היא שאולי המונותאיסטים פיספסו ביחס שלהם לטבע ובחויה הנגישה אבל הפגאנים שכחו את האין סוף, אותו מקור שכביכול אינו נגיש. מה שהפגאניזם יצר אצלי הוא דווקא געגוע לאין סוף. זה מונח מאוד קבלי-חסידי וחויה שהפגאניזם מבחינתי החליט לוותר עליה: אותו מקום בנפש שלנו שמחפש דרך למקור המוחלט, למה שמעבר לכל המסכים. ככל שיותר ויותר הינך מוצא עצמך בדיבור מול אלים, ואלות, וכוחות, ופסלים ועצמים יותר ויותר מתפתח הגעגוע והרצון לדבר הנקי הזה הבראשיתי שמעבר לכל זה. ככל שהינך פונה יותר ויותר למשהו חלקי כך גובר הרצון אל השלם. לפחות אצלי. ככה זה כשאתה יהודי :)

השאירו תגובתכם

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s