יהי רצון

לאחרונה אני חוקרת את המונח של 'רצון'. זה התחיל במפגש עם חברה חכמה בה דיברנו על 'צריך' ו'רוצה'- כמה שבעצם כל 'צריך' הוא איזשהו 'רוצה'. כלומר, 'אני צריכה ללכת לעבודה'? לא. אני רוצה ללכת לעבודה, כי אני רוצה את העניין או הכסף. חוץ מלנשום ועוד כמה דברים כאלה, אין באמת 'צריך'. הכל רצון, מה שאנחנו מקבלים ממנו, והמחירים שמוכנים לשלם עבורו.
זה גרם לי לחשוב על התלמה, ועל 'עשה את רצונך' במילותיו של קראולי, ועל זיקוק הרצון לפני טקס, כדי למקד את הטקס ברצון ולהדהד אותו אל העולם.
עבורי, הכלי שמסמל ביותר את הרצון שלי הוא המטה. זה מטה מעץ אורן, כבד ומאסיבי, שאספתי פעם מגזם באוניברסיטה (ושייפתי קלות) ומאז אני חורטת עליו סמלים שמשמעותיים עבורי. כשאני נשענת על המטה הזה, הוא יציב ואיתן. אני עומדת זקופה מעליו. כך הרצון שלי; כך אני רוצה שהוא יהיה.

לאחרונה לקחתי אותו לטקס שהיה משמעותי עבורי, במקדש בתל ערד. ומצאתי את עצמי, מקטירה קטורת לאל ואשרה, עם המילים 'יהי רצון מלפניכם'. כמה דרך הייתי צריכה לעבור כדי להרגיש שמותר לי להגיד את המילים האלה. שזה בסדר. שזה לא התרפסות, אלא קריאה אל הכוחות הגדולים של היקום. יהי רצון מלפניכם. זה כל כך שורשי יותר עבורי, ולכן מפחיד יותר אבל חזק יותר.

באנגלית זה יותר קל, איכשהו. Let there be a Will before you.
אבל עבריה אני ועברית שפתי, וטוב לי ככה. חשבתי כמה זה שונה מ'הרי זה מצווה ש…' , הניסוח שמשתמשים בו בתטא הילינג, או 'יהי כך' הוויקאני. אני לא מצווה על היקום. אני מניחה את רצוני לפניו. כן, יש בזה משהו טיפה עניו יותר. אבל זה תלוי בפרספקטיבה. כי אם אני רואה את אצמי בתור תוף שמהדהד את האלים, והתוף הזה דו-כיווני (תנסו להישאר עם המטאפורה הזאת), כשאני מציבה את רצוני בטקס, אני באמת מהדהדת אותו אל היקום.
וזה הזכיר לי את הסיומת 'כן יהי רצון'. זה הרגיש לי פעם כמו מילים ריקות, מין 'נקווה לטוב' שכזה, לא חזק והחלטי כמו 'יהי כך'. אל גם ב'כן יהי רצון' יש כוח. כי רצון הוא השורש של הפעולות, הכוח שלהן והאמת שלהן.