להתעורר

עברו שלוש שנים מאז שכתבתי את הרשימה האחרונה שלי כאן.

שלוש שנים בהם הפכתי לאדם חדש, ונותרתי אותו אדם. משכיל, אבל טיפש. אבא, אבל ילד. יהודי, אבל (ואולי לא "אבל") עברי. ואולי הנקודה האחרונה היא דבר ששווה לי להתעכב עליו. הדבר שמניע אותי לכתוב את הרשימה הזו.

את הריחוק מהעיסוק בבלוג הזה, ובשלב מאוחר יותר, מכנענות בכלל, לקחתי על עצמי מבחירה.

דרכי אל הכנענות הגיעה ממקום של חיפוש, של סקרנות וצמאון לידע. לאורך כל חיי, כשדבר-מה סיקרן אותי, תמיד רציתי לבחון את התהליכים הקשורים באותו דבר, להבין את ההיסטוריה, את ההתפתחות, את המכלול. כך היה לי גם כשאחי הקטן התחיל בתהליך התחרדות, ודיבר על "לגלות מה זה להיות יהודי". הסקרנות אצלי נבעה מן המקום ההיסטורי – כיצד היהדות התפתחה? איזה תוקף היסטורי אמיתי יש לתנ"ך? ובאיזה רקע הוא התפתח?

החיפוש הזה לקח אותי לסיבוב ברחבי מסופוטמיה (ואף הוביל אותי ללמוד את הנושא באופן אקדמי), והנחית אותי בחזרה כאן. בכנען. האימיננטיות שבפוליתאיזם הפאנתאיסטי גרמה לכל חוויה שלי להיות מיוחדת – אישית מחד, ומחוברת אל המכלול האנושי והטבעי מאידך. ההיכרות עם הלשונות הקדומים (כולל העברית המקראית) גרמו לי להכיר באופן אינטימי לא רק את התרבות בה אבות-אבותיהם של היהודים הראשונים חיו ופעלו (למעשה, קשה לי לומר שאני באמת מכיר את העולם הזה באופן אינטימי – אף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות כן), אלא בעיקר את התרבות והעולם בו אני חי כיום.

ואז, לפני שלוש שנים, אהבת חיי חזרה אליי. רק מכשול אחד הפריד בינינו – סוגיית הדת. ומכיוון שכבר נפרדנו בעבר פעמים רבות, החלטתי לעשות את הצעד ולהתקרב אל היהדות. הדבר הקל ביותר, זה שגם אמרתי לעצמי, הוא לחיות את השקר הזה באמצעות הפרדה ברורה – להיות דתי רק כשצריך, ולהיות אותו עובד-אלילים כנעני ביתר הזמן. אבל הדיסוננס הזה היה חזק מדיי עבורי. כשם שהתחלתי ללמוד על ההיסטוריה של היהדות, ושל הקבוצה הזו שנקראת "ישראל הקדום", החלטתי להסתכל גם על החוויה הזו כחוויה של למידה – אני, שהעיסוק הכי קרוב שלי לדת מיצה את עצמי בבר-המצווה בגיל 13, לפתע גיליתי רבדים חדשים באותה התרבות בה אני חי. כשהתחתנו, עברתי לירושלים, מקום שונה לחלוטין ממישור החוף, מקום שפעם חבר פגאני תיאר אותו כ"מקום היחיד שבו לא הרגשתי שום רוח אלוהית" – לדעתי מן הסיבה הפשוטה שעם הסתלקותה של הרוח האלוהית היהוויסטית ("השכינה", בלשון יהודית), לא נשאר בה מקום לרוחות אלוהיות אחרות – אלו הוקעו בחסות המקום הזה עוד מאות שנים לפני-כן.

אני שמח על ההזדמנות הזו שלקחתי, מכיוון שמעולם לא אזרתי אומץ, או גיליתי רצון של ממש, לקרוא סוגיה תלמודית, לעניין במשניות, או לקרוא מדרשי אגדה – לא מתוך כוונה לאמץ אותם כ"אמת לאמיתה", כמו שפשוט להבין רובד כמעט-מיתולוגי בחוויה היהודית, בדיוק כשם שאינני מאמין באמיתותן ההיסטורית של המיתוסים הכנעניים והמסופוטמיים. פעמים רבות, החוויה הזו היתה גם חוויה שממנה למדתי על דרך השלילה. שיעורי תורה בשבת, למשל, אמנם כללו גם היבטים אגדיים (שתמיד מסקרנים אותי), אך גם פרשנויות פוליטיות שבהחלט אפשר לסווגן כ"הסתה" או "גזענות". אבל להחשף אל זה מתוך המקום של חיים בעולם הזה גורמת לפחות להבין את השורשים הרעים מהן צומחות התופעות הללו, וגם על זה אני שמח.

היום אני כבר אבא, לילד מתוק בשם עברי. וכן, השם אינו מקרי, כמובן.

ביתר הנושאים נראה, במבט ראשון, שפחות הצלחתי. העיר ירושלים הקיאה אותי ממנה, ושבתי אל גוש דן. אינני משוכנע שמדובר בכשלון, אלא בהצלחה שלי לשמור על הכבוד העצמי שלי, ועל מי שאני בכלל. למרות הרצון שלי להפריד בין הכנענות לבין החיים בהם בחרתי, לא יכולתי לחלוטין לקבל על עצמי, פנימית, את הדרך החדשה – והרבה מאוד נותר רדום, מתחת לפני השטח. דרך החתחתים בה אני פוסע לוקחת אותי אל מקומות ישנים, כאדם חדש, שיש בו הרבה מן הישן, הרבה שמחכה לצאת החוצה. אין לי לאן למהר, אני לוקח את הכל בקצב שלי.

לא יודע מה צופן לי העתיד, רק יודע שאני מגיע אליו בשל, משכיל ועמוק הרבה יותר ממה שהייתי לפני שלוש שנים. אני מכיר את העולם הרבה יותר טוב, אני מכיר את התרבות שלי הרבה יותר טוב, ואני מכיר את עצמי הרבה יותר טוב – רק מתקשה עדיין לאפיין את ה"עצמי" הזה במונחים והגדרות.

הרבה ממני היה כבוי, לאט לאט אני מתעורר.

אני אלעד

אני אבא של עברי

אני עזרובעל

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ו.

לְהִתְעוֹרֵר / רמי פורטיס וברי סחרוף

הַחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת, אוֹתוֹת וְסִימָנִים
חָרוֹן, עֶבְרָה וָזַעַם מַקִּישׁ עַל הַפְּתָחִים
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ?
חַיּוֹת קְטַנּוֹת, חַיּוֹת גְּדֹלוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים.

הוֹלֵךְ מִקֶּדֶם לְאָחוֹר, רוֹצֶה לִלְחוֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר
שֶׁיִדָּלֵק עָלֵינוּ אוֹר וְאָז אוּלַי נִפְקָח אֶת הָעֵינַיִם…

לְהִתְעוֹרֵר, עִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַשְׂפָתָיִם
זֶה מְדַבֵּק וּמְשַׁחְרֵר אֶת הַכְּנָפַיִם
אַל תִּתְכַּסֶּה, בְּעוֹד חֲלוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
תִּתְעוֹרֵר, לְהִתְעוֹרֵר

הַדֶּרֶךְ מִסְתַּבֶּכֶת, מוֹרִים וּנְבוּכִים
גָּאוֹן, חֶמְלָה וָצַעַר חוֹלֵף בַּאֲנָשִׁים
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ?
חוֹמוֹת קְטַנּוֹת, חומות גְּדֹלוֹת וּשְׁלֹשֶת הַקּוֹפִים.

הוֹלֵךְ מִחֶלֶם לְאָחוֹר, רוֹצֶה לִלְחוֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר
שֶׁיִדָּלֵק עָלֵינוּ אוֹר וְאָז אוּלַי נִפְקָח אֶת הָעֵינַיִם…

לְהִתְעוֹרֵר, עִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַשְׂפָתָיִם
זֶה מְדַבֵּק וּמְשַׁחְרֵר אֶת הַכְּנָפַיִם
אַל תִּתְכַּסֶּה, בְּעוֹד חֲלוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
תִּתְעוֹרֵר, לְהִתְעוֹרֵר

מודעות פרסומת

יש זבול בעל ארץ – טקס קיץ לבעל

היום בעיני היה יום חג. המילה חג מקושרת אטימולוגית למשהו מעגלי – כולם חגים במעגל ורוקדים, שרים ו… חוגגים. אז במקרה הזה, החגיגה היתה חגיגת יחיד, אבל לא נתתי לעובדה זו להפריע לי.

ומדוע יום חג ? ובכן, היום ציינתי את תחילת מסעו של בעל, אל הסער והגשם, מן השאול בחזרה אל הארץ. כן, דווקא בשיא החום – מתוך תפיסה שבכל זאת עברנו יותר מאמצע קיץ, ומכאן הימים יתקצרו והחורף יגיע.

מבין כל החברים כאן, אני מודע לעובדה שאני דווקא הכי פחות טקסי. אולי דווקא בשל כך, הטקס הזה לווה בהתרגשות רבה. כבר כמה שנים (מאז שהחלה להתעצב בתוכי התפיסה הכנענית) שלחורף יש מימד עמוק יותר, ומשמעות רחבה יותר בעיניי – אותו חורף שמכיל את מגוון תופעות הטבע שמקסימות אותי יותר מכל לפתע נחווה אצלי בצורה הרבה יותר שלמה ומהנה.

את תיאור הטקס העליתי לאתר, הוא מצוי בקישור הזה (או בשורה בצד, תחת קטגוריית הטקסים).

באיחולי חורף קר ורווי גשמי ברכה,

עזרובעל.

לחוות את הים

לפני כשבוע הייתי בעיר העתיקה של עכו, אזור אשר לו היסטוריה עתיקה וּמגוונת. עכו העתיקה בולטת החוצה, בצורה שאפשר להחשיב אותה לחצי-אי. בכך הנוכחות של הים הופכת להרבה יותר דומיננטית, לדעתי, מאשר "סתם" עיר-נמל.  בכך, לדעתי, נוכחותה של אשרה נוכחת במקום יותר מאשר אלוהויות אחרות. תכף אגיע לכך.

במהלך הטיול החלטנו אני ובת-זוגי לעלות על סירה שעושה שיט קצרצר מסביב לעיר העתיקה. אני חושב שזו הפעם הראשונה מזה עשור, אם לא יותר, שעליתי על סירה כלשהי. גם אל תוך הים עצמו נכנסתי אולי פעם או פעמיים במהלך עשור זה. זה לא שאני סולד מן הים לכשעצמו, או סובל מממחלת-ים במהלך שיט – זה פשוט שאני פחות מחובר אל הים, בטח ובטח שב"ימי דגון" – תקופת הקיץ. בחורף, לעומת זאת, הים מקסים אותי – אפור וסוער ורוגש.

הצלבנים, העות'מנים, אנחנו (הישראלים במאה העשרים) אולי הצלחנו למחות זכר לכל שריד בולט שיזהה את עכו עם משהו ממורשתהּ הפיניקית, אך עכו עצמה, בתור עיר נמל, חיה את הים, ואת השיט. כשהייתי על הסירה, לא יכולתי לחשוב על יורדי-הים "של אז", הפיניקים, שהם אינם אלא כנענים שזכו לכינוי אחר בתקופה מתקדמת יותר. הנה גם לאחר מעל ל-2500 שנה, עם סירת מנוע, מערכת שמנגנת מוזיקה בקולי-קולות, ומצלמות דיגיטליות במכשיר הסלולרי, הים נותן לנו להרגיש שאנחנו נתונים לחסדיו. במהלך השיט חשבתי בגלים, יכולתי להרגיש כיצד הסירה מדיי פעם מוטחת על-פני הים.

לא פלא, אפוא, שהים מילא תפקיד כפול עבור הכנענים – מצד אחד – תפקיד חיובי של מקור חיים ופרנסה, תפקיד אותו גילמה אשרה, אם האלים, למשל בצור וּבצידון כפטרונית הימאים, ומצד שני תפקיד מפלצתי המאיים תמידים על חיי הימאים – תפקיד שיצר דימויים כמו האל הכנעני ים ומפלצותיו – פתן הבריח ונחש העקלתון. אצלי הדיכוטומיה הזו מתבטאת בעונות השנה – בקיץ הים הוא התגלמותה של אשרה, קונת האלים, ובחורף הים התגלמותו של ים – והוא סוער ורוגש בשל מאבקו בבעל – אל הרוח והגשם.

ואני – האם אני, כשיצאתי לים, הרגשתי ש"ניצחתי את הים" כפי שעשה בעל, האל הפטרון שלי ? לא. אינני יכול לנצח את איתני הטבע. לא ביקשתי מלכתחילה לנצח את הים, אלא ראיתי את עצמי באותו צהרי-יום קיצי ושלֵו כשט בחיקה של אשרת הים של הצורים והצידונים – אשר, כך אני נוטה להאמין, התפללו אליה לפני כל מסע שיט בים, ושנשאו את שמה עם כל גל גדול שאיים לטבע את ספינתם. והמיתוס הכנעני, שבסופו של דבר התעצב על-פי נסיונם של אנשים שחיו וחוו את הטבע, בא להציג לנו את הסכנות האורבות ליורדי-הים בעונה הסוערת, ואת פחדיהם של הכנענים מפני אותו ים – פחד הבא לידי ביטוי במלחמתו של ים עם אחד מבכירי האלים בכנען – בעל, ובמפלצות של ים אשר בעל הכניע. שריד מיתולוגי זה אף הגיע אל התנ"ך: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם." (ישעיהו, כ"ז, א').

כאשר עלינו בחזרה אל הנמל, אמנם עברו אולי כמה דקות ספורות, אבל לפתע הרגשתי כמה החוויה הזו עברה אצלי באופן שונה – לא סתם שיט, לא סתם נוף יפה של עכו העתיקה "מבחוץ", אלא גם חוויה פנימית יותר – חיבור יפהפה אל אשרה של הים.

זו, בין היתר, מהות הכנענות בעיניי.

השׂכר, השׁיכר והטבע – על הרמת הכוסית לדגון

אומרים שהדת היא נסיונו של האדם לתקשר עם מזג-האויר. ואמנם אנחנו רואים את אל הסער/רוח/גשם/רעם מופיע בתרבויות שונות (והלא אני בעצמי מתכנה פה בשם עזרובעל), אך יהיה זה מדויק יותר להגיד שדת היא נסיונו של האדם לתקשר עם הטבע.

ביום שישי האחרון (א' בסיון ה'תשע"ג, 10.5.2013) נפגשנו בחצות היום אני ועוד כמה חברים (ביניהם חנירשף שכותב כאן גם-כן) בסמוך למבנה המרשים במפרץ חיפה המוכר בשם "ממגורות דגון". התאריך לא היה מקרי – יום שישי שלפני חג השבועות, הלא הוא חג הקציר. מהות האירוע – הרמת כוסית ויסקי לאל דגון לכבוד חג הקציר.

זה אמנם נכון שמוטיב חשוב בחברות שלי ושל חנירשף הוא הויסקי (יחד עם עוד מסגרת שהופכת אותנו לאחים), אך הרמת הכוסית לדגון למעשה הפכה למסורת, וזוהי השנה השלישית שאני מקיים אותה. אודה ואתוודה כי במסגרת המפגש השנה היתה זו הפעם הראשונה שהקטרתי קטורת. עבורי היתה בכך חוויה מיוחדת שהכניסה אותי ל"מוד" טקסי יותר.

כשהרמנו את הכוסית סיפרתי קצת על מהותו של דגון, והיגדתי סיפור קטן אודות קורותיו של דגון, אותו עוד הגיתי לפני כמה חודשים עם חבר אחר שדגון יקר לליבו. דגון הוא אל מאוד חבר'המן, הוא עושה כל לילה סיבוב ברים ושותה עד לפנות בוקר, אז הוא ממהר למאפיה להכין לחם, ובצהריים הוא ישן. אורח-החיים הזה מעייף מאוד, ולכן פעם בשנה דגון לוקח שבוע חופש – החופש הזה נופל על פסח, ומסיבה זו אנו (עם ישראל) אוכלים מצות, ולא חמץ. המשכתי וסיפרתי שדגון הוא אל כל כך טוב, שלא רצה להשאיר אותנו ללא ויסקי, או בירה – שהוא נתן לנו את האניס, בכדי שנוכל לשתות עארק במקום.

הקטורת והויסקי

הקטורת והויסקי

הקישור בין דגון לבין ויסקי לדעתי ברור – הויסקי כמובן עשוי מדגנים. ואמנם הויסקי אינו משקה מקומי "אותנטי", בך במובן הזה לדעתי התועלת עולה על הדקות הקטנה הזו, והיא באה לידי ביטוי, לדעתי, דווקא בקרב החברים שהגיעו אל המפגש הזה שאינם בעלי זיקה פגאנית – אתאיסטים גלויים או חילונים אדישים, ראיתי בכולם לפתע הבנה לגבי מהות בסיסית של הכנענות – החיבור הישיר אל הטבע. מעצם העובדה שהרמנו כוסית שיכר דגנים עבור אל הדגנים – בסמוך לממגורות הדגנים במפרץ חיפה – עוררה את ההבנה שהנה, גם המשקה הזה שמגיע בבקבוק, גם הוא בסופו של דבר צומח בטבע, יש מי שמגדל אותו, יש מי שקוצר אותו – הויסקי אינו רק המוצר הסופי. את המשמעות הזו גם ניסיתי לקחת אל חיי היום-יום – במובן הזה לחמניה שקונים בסופר לא שונה מאותו ויסקי. בכדי להמחיש את העניין באופן סמלי (ומעט משעשע, אסור לוותר על חוש ההומור), הקטרנו גם חתיכת ביסלי יחד עם מעט מור ובנזואין.

אין לי ספק שהתפיסה הזו לגבי דגון, כפי שבאה לידי ביטוי במפגש הזה, אינה תפיסה "אותנטית". אני מתבונן בדגון בצורת הארכיטיפ של החקלאי עובד-האדמה ומשליך אותה על חיינו אנו. במובן הזה, דגון אינו "סתם" אל של דגנים בלבד. דגון הוא אל העבודה, ואל הפרנסה. אך מכיוון שהעבודה קשה היא, ובזיעת אפנו אנו אוכלים לחם, דגון הוא גם אל הנחמה, אל הויסקי והבירה. הגדרתי זאת בשתי מילים: השׂכר והשׁיכר. ואסיים דווקא עם מה שהתחלתי – דגון אינו "סתם" אל של דגנים בלבד – אבל הוא כן אל של הדגנים, הוא כן אל של הטבע, ובמובן הזה הוא מזכיר לי שכל מה שאנחנו אוכלים ושותים מגיע בסופו של דבר מן הטבע, הוא צומח מאיפשהו, מישהו מגדל אותו, מעבד אותו, קוצר אותו.

בנימה קצת אישית יותר, אני יכול להגיד שהאל שאני הכי משויך אליו הוא בעל, אל הסער. אך כל מי שמכיר מעט את המיתוס הכנעני יודע שבקיץ בעל מת. עבורי חשוב להזכיר את בעל כל יום (בתפיסה אולי מעט מצרית, אך שמופיעה גם במסופוטמיה – בה הזכרת שם המת משאירה את נשמתו "בחיים"), אך אני מסתובב עם הרגשה שהפולחן לבעל בעתות הקיץ הוא קצת עקר – זוהי חלק מההשלמה שלי עם מותו של בעל, עם המצאותו בשאול (משם מדיי פעם הוא מצליח "להגניב" לנו עננים), עם מציאות חד-כיוונית זו עד שיגיע הזמן שהוא ישוב לתחיה. על-כן בחודשי הקיץ (למעשה כבר עם בוא האביב) אני "משנה פאזה", לפחות במעט, ומוצא את עצמי עוסק רבות גם בדגון. מסיבה זו אני מכנה את החודשים האלה, שבין קצת אחרי פסח לבין המועד שבו אני רואה את שובו של בעל (י"ג באב), כחודשי דגון. לא סתם, לטעמי, חודש תמוז (תמוז, או דומוזי, הוא אל פריון מסופוטמי, שאני נוטה לזהות עם דגון) נמצא גם הוא בחודשי דגון.

הרמת הכוסית הזו מציגה עוד היבט יפה (לטעמי) בכנענות – לא רק שמדובר בפוליתאיזם המקומי, שמתאים הכי טוב לסביבה הקרובה, הוא גם מנהל דו-שיח עם היהדות ממנה הגענו (שהיא, בתורה, צמחה גם צמחה מאותו פוליתאיזם אליו אנו חוזרים). היהדות מכירה בחג הקציר בתור חג שבועות, חג מתן תורה – אנחנו, הכנענים, מבקשים לחזור אל המקור הקדום הזה של חג הקציר, ולכן בוחרים באותו מועד (או בסמוך לו) של חג השבועות. באופן דומה, קישרתי בסיפור שלי שסיפרתי בתחילת המפגש בין אורח-חייו של דגון וחופשתו השנתית והקישור לאכילת מצות בפסח. אינני מאמין כי הכנענות מטרתה ליצור זהות שונה, נפרדת ונבדלת, מזו של שאר עם ישראל – היא אמנם שונה מן היהדות, אך אני משתדל למצוא את נקודות ההשקה והסימביוזה בין השתיים. זה לכאורה קשה, בעיקר בגלל העוינות היהודית כלפי פוליתאיזם, אבל איך אומרים – קשה יש רק בלחם, ולחם זה דגון.

ממגורות דגון בחיפה

ממגורות דגון בחיפה

ברוכים הבאים לכנען

ברוכים הבאים לכנען.
מה זה כנען?
כנען זו החוויה של כל מה שמעצב אותנו, של המקומי שמקיף אותנו, שבאמצעותו אנו חושבים, מתבטאים ופועלים.
כנען זה האלים אשר דרים כאן מימים אין זוכר אותם.
כנען זה הטבע שמקיים את קשרי הגומלין עם אותם אלים, אשר בדמותם הוא מתגלם ובאמצעותו הם מתעצבים ברוחנו.
כנען זה אנחנו, אלו שחווים את אותם אלים, את אותו הטבע, ואף את עצמנו, דרך אותה ראיה שרבים מאמינים שלא קיימת עוד בעולם.

מתי זה כנען?
כנען זה העבר של המקום הזה, העמים העתיקים שחיו כאן וקיימו תרבות עשירה ומגוונת.
כנען זה עכשיו, זה אנחנו שפועלים כאן.
כנען זה העתיד, זה הטבע שעליו עלינו לשמור והמסורות שימשיכו להשתמר, בדרך לא דרך, שנים רבות אחרי חיינו שלנו.
וכל זה חוזר חלילה במעגל שאין לו התחלה ואין לו סוף, ובו-זמנית מתקדם הלאה אל-עבר עתיד לא נודע.

איפה זה כנען? כנען זה כאן, ולא בשום מקום אחר.
בכל קצוות תבל אנו מוצאים אלים שונים ומשונים, אלים שהמקום עיצב אותם ושהם עיצבו את המקום. אלפי שנים של הסטוריה יצרו את הזיקה המקומית הזו בין האדם למקום. וזאת כל אשר אנו מבקשים לעשות כאן, בכנען שלנו.

אתם מוזמנים לקרוא, לחוות ולהעשיר את עצמכם. אנחנו חפצים לעשות את אותו הדבר בעצמנו.