ים וחוף ותמר

הגעגועים היו חזקים ממני, אז הלכתי לים אתמול. יצאתי בספונטניות שעתיים מוקדם מהעבודה, קניתי בגד ים בדרך, הגעתי לחוף החביב עלי, צפתי, נשכבתי על החול, התקרקעתי, נשמתי. קראתי לאשרה שתעזור לי לשאת את כל מה שאני נושאת. זה עשה לי שליו בלב. ישבתי ליד שובר הגלים וראיתי המון דגיגונים קטנים במים ועד כמה דגיגות (אני החלטתי שהן דגיגות) גדולות יותר. חשבתי על האימהות ופולחן ביתי.
קינחתי עם שייק תמר, להיות מוזנת מהפירות של אשרה; שתיתי אותו מול הגלים המתנפצים, והכל היה צלול יותר, איכשהו; כמו לראות שרוב הים הוא הים ולא הגלים והקצף והרעש  על פני השטח.

היו פה ושם סמלים קטנים שתפסו את תשומת הלב שלי- דרורים על שובר הגלים (הם הציפור שלי), מישהו שראיתי שלוש פעמים שונות עם חולצה עם סמל של עץ הפוך, ספר בספריית ההשאלה בחוף על טרנספורמציה דרך מדיטציה ומנטרות*. אבל בכל מצב בו פורשים את הרשת של המחשבה לתפוס סמלים, משהו יצוץ. מצד שני, זה אומר שחזרתי לשים לב לסמלים האלה, ואני שמחה שכך.

הביקורת הפנימית שבי אומרת שבתכלס  זה היה מהלך פסיכולוגי לחלוטין, ולאשרה יש מעט קשר לזה אם בכלל. ייתכן. בכל מקרה, להישען עליה נותן לה מקום בחיים שלי ובתודעה שלי, ומהמקום הזה צומחים אחר כך דברים מופלאים.

צעד צעד.

* הספר גרם לי לחשוב על 'אום נאמה אשרה' ;) יהיה מעניין למצוא מקבילה של ההברות 'אום נאמה'  על מילים בעברית. אין לי מקבילה טובה חד-הברתית ל'אום', או מקבילה דו-הברתית עבור המשמעות של 'נאמה', ברכות.
אני אתן לזה להתבשל על אש קטנה, משהו יצוץ.

מתגעגעת.

אני כותבת מתוך געגוע.

עשיתי טקס קטן לפני שבועיים, לכמה חברות. טקס לא פגאני כמעט בכלל, ממש מיני-טקס, אבל הוא עשה טוב, ולכן הכוהנת שבי התחילה להתעורר.

ראיתי סרט לאחרונה, סרט יפהפה מצוייר, מבוסס על מיתולוגיה אירית. וכל הסרט סובב את הים. יצא וגם ראיתי אותו בחיפה, אחרי שכל הדרך לחיפה הים קורץ לי מכביש החוף.

ואני מתגעגעת לתחושה הזאת של הגלים שנושאים אותי- יותר מזה, אני מתגעגעת לתחושה של הפליאה, של עולם שמלא בסמלים שמדברים אלי ואני אליהם.
אני מתגעגעת לקשר שלי עם האלה. ואני יודעת שהוא שם, ברגע שאנער ממנו את הבלאגן שהצטבר.

עזבתי את השבט שלי לפני כמה חודשים. הרעיון המקורי היה לפנות זמן לכמה תהליכים שהייתי צריכה לעבור, ואכן עברתי אותם. אבל מרחב שנפתח טיבו להיסתם, אם לא יוצקים לתוכו משהו חדש; והיומיום סחף אותי, כדרכו של היומיום; ועברו חורף ואביב ועברו לילות של ירח מלא, ועבר יום ההולדת של הבת שלי-  וחוויתיי את כולם כימים, פשוט ימים. ולא הספקתי אפילו להרגיש שמשהו חסר. ועכשיו זה מכה בי וזה עצוב.
אפילו השרשרת שלי (עם תליון העץ) נקרעה, אם הייתי צריכה שעון מעורר.

ועכשיו הים לאורך כביש החוף מזכיר לי שאשרה עדיין שם.

יש לי הרגל- שעדיין שמרתי- של לקנות תפוח אדום עבור אשרה כשאני עושה קניות אצל הירקן. וכשאני שמה תפוח חדש, אני אוכלת את הישן (או לפחות שמה אותו במקרר כדי שאוכל אותו מתישהו). מנחה כזאת. תפוחים הם סלחניים, ויכולים לחכות.
אתמול השתמשתי בתפוח לכישוף-מטבח שכזה. הכנסתי פנימה אגס (אביב), תפוח (התפוח שהיה על המזבח), פטל אדום (קיץ, ונשיות), רוזמרין (זיכרון, וים, וריפוי), וקמח שקדים (כדי שזה יהיה טעים. אבל  לשקדים יש את המקום שלהם והסמליות שלהם). ובין לטפל בילדה והבלאגן של היומיום, הצלחתי להתרכז מספיק, הכנסתי את הפלא לתנור, הבית התמלא בריח של רוזמרין ופירות.

צעד צעד.

להגיע לים. לעשות מקום למזבח שלי. לתקן את השרשרת. להיזכר בפולחן היומי. לחזור לעץ שלי.
לבקש את הדרכת אימהות-אימותי. אם הן הצליחו למצוא את הנשגב ביומיום, אם הן קיימו פולחן ביתי כחלק מהחיים שלהן, גם אני אצליח.

להתעורר

עברו שלוש שנים מאז שכתבתי את הרשימה האחרונה שלי כאן.

שלוש שנים בהם הפכתי לאדם חדש, ונותרתי אותו אדם. משכיל, אבל טיפש. אבא, אבל ילד. יהודי, אבל (ואולי לא "אבל") עברי. ואולי הנקודה האחרונה היא דבר ששווה לי להתעכב עליו. הדבר שמניע אותי לכתוב את הרשימה הזו.

את הריחוק מהעיסוק בבלוג הזה, ובשלב מאוחר יותר, מכנענות בכלל, לקחתי על עצמי מבחירה.

דרכי אל הכנענות הגיעה ממקום של חיפוש, של סקרנות וצמאון לידע. לאורך כל חיי, כשדבר-מה סיקרן אותי, תמיד רציתי לבחון את התהליכים הקשורים באותו דבר, להבין את ההיסטוריה, את ההתפתחות, את המכלול. כך היה לי גם כשאחי הקטן התחיל בתהליך התחרדות, ודיבר על "לגלות מה זה להיות יהודי". הסקרנות אצלי נבעה מן המקום ההיסטורי – כיצד היהדות התפתחה? איזה תוקף היסטורי אמיתי יש לתנ"ך? ובאיזה רקע הוא התפתח?

החיפוש הזה לקח אותי לסיבוב ברחבי מסופוטמיה (ואף הוביל אותי ללמוד את הנושא באופן אקדמי), והנחית אותי בחזרה כאן. בכנען. האימיננטיות שבפוליתאיזם הפאנתאיסטי גרמה לכל חוויה שלי להיות מיוחדת – אישית מחד, ומחוברת אל המכלול האנושי והטבעי מאידך. ההיכרות עם הלשונות הקדומים (כולל העברית המקראית) גרמו לי להכיר באופן אינטימי לא רק את התרבות בה אבות-אבותיהם של היהודים הראשונים חיו ופעלו (למעשה, קשה לי לומר שאני באמת מכיר את העולם הזה באופן אינטימי – אף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות כן), אלא בעיקר את התרבות והעולם בו אני חי כיום.

ואז, לפני שלוש שנים, אהבת חיי חזרה אליי. רק מכשול אחד הפריד בינינו – סוגיית הדת. ומכיוון שכבר נפרדנו בעבר פעמים רבות, החלטתי לעשות את הצעד ולהתקרב אל היהדות. הדבר הקל ביותר, זה שגם אמרתי לעצמי, הוא לחיות את השקר הזה באמצעות הפרדה ברורה – להיות דתי רק כשצריך, ולהיות אותו עובד-אלילים כנעני ביתר הזמן. אבל הדיסוננס הזה היה חזק מדיי עבורי. כשם שהתחלתי ללמוד על ההיסטוריה של היהדות, ושל הקבוצה הזו שנקראת "ישראל הקדום", החלטתי להסתכל גם על החוויה הזו כחוויה של למידה – אני, שהעיסוק הכי קרוב שלי לדת מיצה את עצמי בבר-המצווה בגיל 13, לפתע גיליתי רבדים חדשים באותה התרבות בה אני חי. כשהתחתנו, עברתי לירושלים, מקום שונה לחלוטין ממישור החוף, מקום שפעם חבר פגאני תיאר אותו כ"מקום היחיד שבו לא הרגשתי שום רוח אלוהית" – לדעתי מן הסיבה הפשוטה שעם הסתלקותה של הרוח האלוהית היהוויסטית ("השכינה", בלשון יהודית), לא נשאר בה מקום לרוחות אלוהיות אחרות – אלו הוקעו בחסות המקום הזה עוד מאות שנים לפני-כן.

אני שמח על ההזדמנות הזו שלקחתי, מכיוון שמעולם לא אזרתי אומץ, או גיליתי רצון של ממש, לקרוא סוגיה תלמודית, לעניין במשניות, או לקרוא מדרשי אגדה – לא מתוך כוונה לאמץ אותם כ"אמת לאמיתה", כמו שפשוט להבין רובד כמעט-מיתולוגי בחוויה היהודית, בדיוק כשם שאינני מאמין באמיתותן ההיסטורית של המיתוסים הכנעניים והמסופוטמיים. פעמים רבות, החוויה הזו היתה גם חוויה שממנה למדתי על דרך השלילה. שיעורי תורה בשבת, למשל, אמנם כללו גם היבטים אגדיים (שתמיד מסקרנים אותי), אך גם פרשנויות פוליטיות שבהחלט אפשר לסווגן כ"הסתה" או "גזענות". אבל להחשף אל זה מתוך המקום של חיים בעולם הזה גורמת לפחות להבין את השורשים הרעים מהן צומחות התופעות הללו, וגם על זה אני שמח.

היום אני כבר אבא, לילד מתוק בשם עברי. וכן, השם אינו מקרי, כמובן.

ביתר הנושאים נראה, במבט ראשון, שפחות הצלחתי. העיר ירושלים הקיאה אותי ממנה, ושבתי אל גוש דן. אינני משוכנע שמדובר בכשלון, אלא בהצלחה שלי לשמור על הכבוד העצמי שלי, ועל מי שאני בכלל. למרות הרצון שלי להפריד בין הכנענות לבין החיים בהם בחרתי, לא יכולתי לחלוטין לקבל על עצמי, פנימית, את הדרך החדשה – והרבה מאוד נותר רדום, מתחת לפני השטח. דרך החתחתים בה אני פוסע לוקחת אותי אל מקומות ישנים, כאדם חדש, שיש בו הרבה מן הישן, הרבה שמחכה לצאת החוצה. אין לי לאן למהר, אני לוקח את הכל בקצב שלי.

לא יודע מה צופן לי העתיד, רק יודע שאני מגיע אליו בשל, משכיל ועמוק הרבה יותר ממה שהייתי לפני שלוש שנים. אני מכיר את העולם הרבה יותר טוב, אני מכיר את התרבות שלי הרבה יותר טוב, ואני מכיר את עצמי הרבה יותר טוב – רק מתקשה עדיין לאפיין את ה"עצמי" הזה במונחים והגדרות.

הרבה ממני היה כבוי, לאט לאט אני מתעורר.

אני אלעד

אני אבא של עברי

אני עזרובעל

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ו.

לְהִתְעוֹרֵר / רמי פורטיס וברי סחרוף

הַחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת, אוֹתוֹת וְסִימָנִים
חָרוֹן, עֶבְרָה וָזַעַם מַקִּישׁ עַל הַפְּתָחִים
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ?
חַיּוֹת קְטַנּוֹת, חַיּוֹת גְּדֹלוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים.

הוֹלֵךְ מִקֶּדֶם לְאָחוֹר, רוֹצֶה לִלְחוֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר
שֶׁיִדָּלֵק עָלֵינוּ אוֹר וְאָז אוּלַי נִפְקָח אֶת הָעֵינַיִם…

לְהִתְעוֹרֵר, עִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַשְׂפָתָיִם
זֶה מְדַבֵּק וּמְשַׁחְרֵר אֶת הַכְּנָפַיִם
אַל תִּתְכַּסֶּה, בְּעוֹד חֲלוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
תִּתְעוֹרֵר, לְהִתְעוֹרֵר

הַדֶּרֶךְ מִסְתַּבֶּכֶת, מוֹרִים וּנְבוּכִים
גָּאוֹן, חֶמְלָה וָצַעַר חוֹלֵף בַּאֲנָשִׁים
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ?
חוֹמוֹת קְטַנּוֹת, חומות גְּדֹלוֹת וּשְׁלֹשֶת הַקּוֹפִים.

הוֹלֵךְ מִחֶלֶם לְאָחוֹר, רוֹצֶה לִלְחוֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר
שֶׁיִדָּלֵק עָלֵינוּ אוֹר וְאָז אוּלַי נִפְקָח אֶת הָעֵינַיִם…

לְהִתְעוֹרֵר, עִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַשְׂפָתָיִם
זֶה מְדַבֵּק וּמְשַׁחְרֵר אֶת הַכְּנָפַיִם
אַל תִּתְכַּסֶּה, בְּעוֹד חֲלוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
תִּתְעוֹרֵר, לְהִתְעוֹרֵר

המלכה בשדה

נסעתי הבוקר לצד שדות ירוקים של חורף, ונזכרתי בחודש אלול.

בתיכון הדתי בו למדתי אלול היה עניין גדול. התפיסה היתה ש"המלך בשדה, בואו ונצא"- כלומר שלשם שינוי, אלוהים נמצא כאן קרוב, כי אלול, אז צאו והתפללו במרץ כדי להמתיק את השנה הקרבה ובאה.

והבוקר נסעתי לי לצד השדות, שמש רכה של בוקר האירה עליהם, מידי פעם הציצו עצי תפוז. וחשבתי לעצמי,  איזה יופי. איזה יופי שאני לא צריכה לחכות לחודש האחד בשנה שהאל שלי נמצא קרוב. האלה שלי *תמיד* בשדה. היא תמיד בים, ובהר, היא תמיד פה. והיא תמיד חלק ממני כמו שאני חלק ממנה.

אלוהות אימננטית (נוכחת)- בשונה מאלוהות טרנסצנדנטלית (מתעלה?)- היא אלוהות שנוכחת בכאן ובעכשיו, בעולם הפיזי והניתן להשגה, בניגוד לאלוהות שנמצאת ב'אינסוף', ואי אפשר לחוש או לתפוס באמצעים אנושיים. והקרבה הזאת מאפשרת מגע אישי והיכרות אישית עם האלה, וזה אחד הדברים שהופכים את החוויה הדתית הפגאנית למופלאה כל כך בעיני.

כמובן שגם ביהדות יש זרמים שעובדים בקשר יותר ישיר עם האלהות- בעיקר הזרמים החסידיים. אבל בהם לרוב יהיה צורך ב'מתווך', החסיד, כדי שיאפשר את הקשר הזה.

כושר וחסיס- הקבלות אזוריות

ציטוט מכתבי פילון מגבל, בתרגום של המאמר KOTHAR, KINYRAS, AND KYTHEREIA

Much later from the race of Hypsouranios there were born Agreus and Halieus, the inventors of fishing and hunting, after whom hunters and fishers are named. From them there were bom two brothers, the discoverers of iron and of its working, one of whom, Chousor, cultivated speeches and magic spells and modes of prophecy. He is Hephaistos. He also discovered the fish-hook, net, and raft, and was the first of all men to sail. And so they worshipped him as a god after his death. He is also called Zeus Meilichios. And some say that this brothers invented walls made out of bricks

(ההקבלות לאלים יווניים נפוצה בכתבי פילון, כמו גם ההסברים שלו ללמה אלים קיבלו את שמם, למה תופעות טבע מקודשות מתרחשות, וכן הלאה)

UM 'nt: vi: 14-16

kptr /ksu.tbtb.bkpt / ars.nbltb "Caphtor the throne of his sitting, Hkpt the land of his inheritance

בתרגום חופשי- כפתור מושבו, הקפת ארץ נחלתו- כלומר קפריסין מושבו וממפיס ארץ נחלתו (הקפת- Het Ka Ptah- משכן הנפש של פתח, שם מקובל במקורות יווניים ובכתבי אוגרית לעיר ממפיס)

השראה ארכאולוגית

לפעמים שגרת היומיום אוספת אותך תחת גליה. לפעמים אין לך זמן לפולחן, חוץ ממקל קטורת אחת לשבוע, להגיד תודה על כל הטוב. לובשת את תליון העץ בבוקר, מבקשת את ברכתה.

ואז חברה (שלומדת ארכאולוגיה) משתפת את הווידאו הבא, ואת רואה אותו, והלב שלך מתרגש ויש לך דמעות בעיניים.
מדן ועד באר שבע, אלתי אשרה, גברתי הגדולה. האדמה הזאת זוכרת אותך. רק עכשיו אנחנו מתחילים להזכר, מתחילים להחיות את שהיה ונגדע.

יש זבול בעל ארץ – טקס קיץ לבעל

היום בעיני היה יום חג. המילה חג מקושרת אטימולוגית למשהו מעגלי – כולם חגים במעגל ורוקדים, שרים ו… חוגגים. אז במקרה הזה, החגיגה היתה חגיגת יחיד, אבל לא נתתי לעובדה זו להפריע לי.

ומדוע יום חג ? ובכן, היום ציינתי את תחילת מסעו של בעל, אל הסער והגשם, מן השאול בחזרה אל הארץ. כן, דווקא בשיא החום – מתוך תפיסה שבכל זאת עברנו יותר מאמצע קיץ, ומכאן הימים יתקצרו והחורף יגיע.

מבין כל החברים כאן, אני מודע לעובדה שאני דווקא הכי פחות טקסי. אולי דווקא בשל כך, הטקס הזה לווה בהתרגשות רבה. כבר כמה שנים (מאז שהחלה להתעצב בתוכי התפיסה הכנענית) שלחורף יש מימד עמוק יותר, ומשמעות רחבה יותר בעיניי – אותו חורף שמכיל את מגוון תופעות הטבע שמקסימות אותי יותר מכל לפתע נחווה אצלי בצורה הרבה יותר שלמה ומהנה.

את תיאור הטקס העליתי לאתר, הוא מצוי בקישור הזה (או בשורה בצד, תחת קטגוריית הטקסים).

באיחולי חורף קר ורווי גשמי ברכה,

עזרובעל.

ברוכים אתם בביתי

לפני זמן מה קראתי ספר בשם The Circle Within, של כותבת מוכשרת בשם Dianne Sylvan. הספר מתייחס לפולחן היומיומי, ומצאתי בו הרבה השראה.

מה זה פולחן יומיומי בשבילי?

יש לי מזבח בבית, בחדר בבית שמתפקד כחדר יצירה שכזה. זה שולחן קטן שמצאתי, ולמרגלותיו כרית כדי שאוכל לשבת בנוחות. על השולחן יש ייצוגים של האלים שאני עובדת איתם (אשרה וכושר-וחסיס), וגם כל מיני חפצים אחרים שמזכירים לי את המהות שלהם בשבילי- צדפים ופסלון של עץ עבור אשרה, מפתח ברזל ועלי ומכתש בשביל כושר-וחסיס. בנוסף יש מחזיק לקטורת (קטורת מקל פשוטה, לרוב אני שומרת את ההתעסקות עם גחלים לטקסים מיוחדים).

בשישי ושבת אני מדליקה קטורת, וקוראת לאלים שלי להיות ברוכים בביתי. כשאני שוטפת את הבית או מכינה אוכל, אני קוראת לפנים של בעלת-בתים (בעלת זה אחד הכינויים המקומיים של אשרה). כשאני מציירת או יוצרת משהו, אני קוראת לפני האמן של כושר וחסיס. כשנחה עלי הרוח, אני מתופפת ושרה מה שעולה לי לראש, ומדליקה נר עבור אשרה ועבור כושר וחסיס.
למראשות המיטה שלי שמתי צדף ומפתח, בשביל  לחשוב על האלים שלי לפני שאני הולכת לישון.

יש מסורות כנעניות ששואפות לקיים פולחן שמדמה את המקדשים הכנעניים. רוב העבודה של Tess Dawson היא כזאת- עמוסת הקפדה על פרטים, על טהרה, על לעשות דברים לפי הסדר ולפי הפרוטוקול. אני רואה דברים אחרת. אני מקיימת פולחן ביתי. וזה בסדר אם אני מאלתרת את הכל, וזה בסדר אם אין לי אבן לאפיס בדרום וחתיכת אדמה בצפון (או להיפך, לא זוכרת כרגע את הסימונים הטקסיים של טס). מה שחשוב עבורי זה לקרוא לכוחות הכבירים האלה, ולהזמין אותם להתממש בי ובביתי. אפשר לחשוב על זה ככה: אלה היא תדר של מהות מסויימת. כשאני עובדת עם המהות הזאת, אני מבססת אותה בחיים שלי. ובעיני עבודה פשוטה, יומיומית, משמעותית יותר לחיבור לאלים מאשר טקס אחד גדול אחת לכמה זמן.

לחוות את הים

לפני כשבוע הייתי בעיר העתיקה של עכו, אזור אשר לו היסטוריה עתיקה וּמגוונת. עכו העתיקה בולטת החוצה, בצורה שאפשר להחשיב אותה לחצי-אי. בכך הנוכחות של הים הופכת להרבה יותר דומיננטית, לדעתי, מאשר "סתם" עיר-נמל.  בכך, לדעתי, נוכחותה של אשרה נוכחת במקום יותר מאשר אלוהויות אחרות. תכף אגיע לכך.

במהלך הטיול החלטנו אני ובת-זוגי לעלות על סירה שעושה שיט קצרצר מסביב לעיר העתיקה. אני חושב שזו הפעם הראשונה מזה עשור, אם לא יותר, שעליתי על סירה כלשהי. גם אל תוך הים עצמו נכנסתי אולי פעם או פעמיים במהלך עשור זה. זה לא שאני סולד מן הים לכשעצמו, או סובל מממחלת-ים במהלך שיט – זה פשוט שאני פחות מחובר אל הים, בטח ובטח שב"ימי דגון" – תקופת הקיץ. בחורף, לעומת זאת, הים מקסים אותי – אפור וסוער ורוגש.

הצלבנים, העות'מנים, אנחנו (הישראלים במאה העשרים) אולי הצלחנו למחות זכר לכל שריד בולט שיזהה את עכו עם משהו ממורשתהּ הפיניקית, אך עכו עצמה, בתור עיר נמל, חיה את הים, ואת השיט. כשהייתי על הסירה, לא יכולתי לחשוב על יורדי-הים "של אז", הפיניקים, שהם אינם אלא כנענים שזכו לכינוי אחר בתקופה מתקדמת יותר. הנה גם לאחר מעל ל-2500 שנה, עם סירת מנוע, מערכת שמנגנת מוזיקה בקולי-קולות, ומצלמות דיגיטליות במכשיר הסלולרי, הים נותן לנו להרגיש שאנחנו נתונים לחסדיו. במהלך השיט חשבתי בגלים, יכולתי להרגיש כיצד הסירה מדיי פעם מוטחת על-פני הים.

לא פלא, אפוא, שהים מילא תפקיד כפול עבור הכנענים – מצד אחד – תפקיד חיובי של מקור חיים ופרנסה, תפקיד אותו גילמה אשרה, אם האלים, למשל בצור וּבצידון כפטרונית הימאים, ומצד שני תפקיד מפלצתי המאיים תמידים על חיי הימאים – תפקיד שיצר דימויים כמו האל הכנעני ים ומפלצותיו – פתן הבריח ונחש העקלתון. אצלי הדיכוטומיה הזו מתבטאת בעונות השנה – בקיץ הים הוא התגלמותה של אשרה, קונת האלים, ובחורף הים התגלמותו של ים – והוא סוער ורוגש בשל מאבקו בבעל – אל הרוח והגשם.

ואני – האם אני, כשיצאתי לים, הרגשתי ש"ניצחתי את הים" כפי שעשה בעל, האל הפטרון שלי ? לא. אינני יכול לנצח את איתני הטבע. לא ביקשתי מלכתחילה לנצח את הים, אלא ראיתי את עצמי באותו צהרי-יום קיצי ושלֵו כשט בחיקה של אשרת הים של הצורים והצידונים – אשר, כך אני נוטה להאמין, התפללו אליה לפני כל מסע שיט בים, ושנשאו את שמה עם כל גל גדול שאיים לטבע את ספינתם. והמיתוס הכנעני, שבסופו של דבר התעצב על-פי נסיונם של אנשים שחיו וחוו את הטבע, בא להציג לנו את הסכנות האורבות ליורדי-הים בעונה הסוערת, ואת פחדיהם של הכנענים מפני אותו ים – פחד הבא לידי ביטוי במלחמתו של ים עם אחד מבכירי האלים בכנען – בעל, ובמפלצות של ים אשר בעל הכניע. שריד מיתולוגי זה אף הגיע אל התנ"ך: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם." (ישעיהו, כ"ז, א').

כאשר עלינו בחזרה אל הנמל, אמנם עברו אולי כמה דקות ספורות, אבל לפתע הרגשתי כמה החוויה הזו עברה אצלי באופן שונה – לא סתם שיט, לא סתם נוף יפה של עכו העתיקה "מבחוץ", אלא גם חוויה פנימית יותר – חיבור יפהפה אל אשרה של הים.

זו, בין היתר, מהות הכנענות בעיניי.

ניכל בין עצים

בשבת האחרונה ניצלתי את מזג האוויר החמים ונסעתי לרמת הגולן. בין זויתן תחתון לברכת המשושים(כ 9 ק"מ הליכה) עצרתי לרגע להרגיש את משב הרוח המלטפת ולהרגיש את בעל,דגון ואת ניכל שבצבצה מכל פרדס ומטע שהיו באזור

באחד הרגעים יצאתי מהמסלול נעמדתי על יד אחד העצים, השקתי אותו במים ושרתי לו שיר ערש ישן שזכרתי מילדותי. לאט לאט התחלתי להגביר את קצב השירה תוך כדיד תיפוף קצבי על גופי וממש יכולתי להרגיש את ניכל יוצאת מהמטע ליד ורוקדת לצלילי שיר הערש לאחר שסיימתי לשיר לקחתי את אחד הפירות שהיו ברשותי שבתיק וחצי ממנו השארתי ליד העץ.

"זה בשבילך" לחשתי לניכל והמשכתי במסלול..מאז לכל אורך הטיול יכולתי לראות אותה נעלמת וחוזרת בינות העצים, פעם יחד עם בעל ופעם לבדה-מחכה שהיום יחשיך ואהובה יזרח ברקיע ממעל.

בערב לאחר שחזרתי לביתי הרגשתי שאני חייב להמשיך את טקס ההודיה הנפלא שהתחיל בצהריים,אז הלכתי לפאב וחגגתי גם לדגון באופן אישי