קדוש גופי

נראה שאוטוטו המלקוש, והאביב מעבר לפינה. זמן לאוורר את הכל. זמן לאוורר את הבית, להכניס את הסוודרים לארון.

עץ האזדרכת מתחת לבית הנץ בניצנים ירוקים. הוא ממש לוקח ברצינות את השלכת, וניצב ערום ועריה בחודשים האחרונים- כל כך משמח אותי לראות את הירוק החדש הזה, השמח והחי הזה.

וזה גרם לי לחשוב על תהליכים שאני עוברת עכשיו. אני בוחרת יותר במודעות מה נכנס לגוף שלי, ומה לא. מה עושה לי טוב ומה מזיק לי. ולפעמים זה קשה, ולפעמים זה מתסכל. ועוזר לי לשיר בראש את הצ'אנט 'אהיה אוהבת לגופי, אהיה טובה לנשמתי, לנשמת אמא אדמה, מגופה נולדתי'.

אחד הדברים היפהפיים בפגאניזם זה היחס לגוף. הוא קדוש. לא צריך להתרחק מהפיזי, אלא הגוף עצמו, כמו שהוא, קדוש. ולאחרונה אני רותמת את התפיסה הזאת כדי להיות טובה אל עצמי- ובעיקר לא להכניס לגוף שלי מזונות שפוגעים בו.
עמדתי מול המזבח. על השטיח שמזכיר לי דשא. והשתרשתי לי והרגשתי את העולם סביבי, והרגשתי את העולם בתוכי, הרגשתי את החיות של העשב ברוח, את החיות של בעלי החיים השועטים. החיות שיש לאוכל שמגיע מהצומח ומהחי. מזון לא מתועש.
(אני מבינה ומכבדת את מי שבוחרות בצמחונות, אני בוחרת אחרת)

וזה מרגיש כמו להסיר צעיף מנצנץ מהעיניים. זה מרגיש כמו להיות חיה יותר, אבל לא כי הגבירו את הווליום אלא כי הורידו את רעש הרקע. וזה גורם לי לתהות- איזה עוד רעשי רקע, פיזיים ומנטליים, אני מתחזקת בלי להיות מודעת לזה? כמה אדירה וחזקה אהיה אם אסיר אותם? כמו לנכש עשבים מגינת צמחי המרפא.

וזה גרם לי לחשוב עוד קצת על הצלמיות. הנשים שעבדו את האלה, לא ראו שם צלמיות רק של האלה. הם ראו שם גם צלמיות של עצמן. וזה אדיר. זה בלתי נתפס. אותו להט שבוער ביקום, אותה חדוות יצירה, אותם חיים ומוות, הם כולם חלק ממני, ואני מראה שלהם. והגוף שלי הוא מראה של האלה, מראה של האדמה שאני עומדת עליה ושל החיים שאני ניזונה מהם, וכמה אדיר זה לחיות, כמה אדיר זה להיות סערה של חשמל בנוירונים ומחשבות ותחושות ורגשות, ולב שפועם וגוף חם. כמה בלתי נתפס. קדוש.

מודעות פרסומת

פולחן אבות

בסאווין האחרון (חג וויקאני במקורו, אני מציינת אותו כי השבט שלי מציין אותו, וכי פגאנים ברחבי העולם מציינים אותו) נפגשתי עם חברה לטקס. תכננתי לחזור שוב על מסע בדמיון מודרך שאני עושה פעם בכמה זמן, ולהקדיש מחברת לעבודה טקסית ולהקשבה. ואז היא הפתיעה אותי בזה שהיא הציעה לקרוא לאבות\אימהות.

בטח. למה לא
נתנו להם מנחת רימונים. הדלקנו להם נרות. הקשבנו.
פולחן אבות תמיד הרגיש לי כמו שילוב של הסצינה בסרט 'מולאן', עם המקדש ורוחות האבות, ושל המוני המזבחות הקטנים שראיתי ביוון, עם נר ותמונה של מישהו, בכל מיני מקומות נידחים. וזה הרגיש לי כמו משהו שאני לא מעיזה לעשות. כי מה תעשה עובדת אלילים כמוני מול אבותיה, וזו לא דרכם? פאדיחות. ובכלל ה'אבות' הזה הרגיש לי פטרנליסטי. אז התנחמתי בזה שאני עושה פולחן כנעני וזהו.

אבל סאווין האחרון הרגיש כמו נקודת תפנית. קודם כל כי זה הפתיע אותי; ואני נותנת הרבה מאוד משקל לדברים שמפתיעים אותי במסגרת טקס. ושנית, כי כל פעם בכמה זמן אני מקבלת תזכורת שאותו דם כנעני שזורם בי הוא גם עברי, כי אני לא פיניקית. לפעמים זה מסר בטארוט שחוזר על עצמו, ולפעמים צירופי מקרים ודרכים ואנשים, והמסר בסאווין פגש אותי שוב אתמול בערב בשיחה עם מישהו, ואמרתי- אוקיי, הגיע הזמן.

אז היום חזרתי לפולחן אבות ואימהות. הדלקתי נר לאל, לאשרה, לאבותי ולאימותי. תופפתי (בידיים חשופות כמו תוף מסגרת, ולא עם מקל כמו תוף אינדיאני) על התוף שלי בקצב שהכניס אותי לטראנס, שרתי, נתתי מנחת שמן זית ופיתה. ובעיקר בירכתי אותם לביתי. זה מרגיש אוהב, וזה מרגיש אהוב. פתאום קלטתי שכמו שיש אהבת ילד להוריו יש אהבת הורים לילדיהם, וכמה חזקה האהבה הזאת, גם מבעד לדורות רבים. ואהבה זה תמיד דבר מבורך לתת לו מקום בחיי.
מתוך אהבה, לחזור להכיר אותם. לחזור להכיר את העבריות הכנענית הזאת, של אל ואשרה, זה עושה לי צמרמורת טובה כזאת עכשיו וזה סימן טוב.

כי חי אלאין בעל

ברוך הבא, בעל. ברוך השב מהמוות. ברוך אתה, רוכב ערבות, זבול, אלאין בעל.
הבא עלינו גשמי ברכה, חורף טוב ומבורך. מלא את הנחלים, מלא את הכינרת.
ברוך השב, בן-דגן. הזן את השדות בגשמיך, שדות בעל המחכים למטר.

אני חושבת שכבר אפשר להכריז על זה כיורה. הללו-בעל. האוויר מלא בריח של גשם, בזכרונות של חורף, מסתכלת החוצה ואורות הרחוב מאירים טיפות טיפות של ברכת שמיים. מידי פעם ברק מבהיק במרחק. הבית חמים וטיפות מתדפקות על החלון.

כמה שאני אוהבת את החורף.

יהי רצון

לאחרונה אני חוקרת את המונח של 'רצון'. זה התחיל במפגש עם חברה חכמה בה דיברנו על 'צריך' ו'רוצה'- כמה שבעצם כל 'צריך' הוא איזשהו 'רוצה'. כלומר, 'אני צריכה ללכת לעבודה'? לא. אני רוצה ללכת לעבודה, כי אני רוצה את העניין או הכסף. חוץ מלנשום ועוד כמה דברים כאלה, אין באמת 'צריך'. הכל רצון, מה שאנחנו מקבלים ממנו, והמחירים שמוכנים לשלם עבורו.
זה גרם לי לחשוב על התלמה, ועל 'עשה את רצונך' במילותיו של קראולי, ועל זיקוק הרצון לפני טקס, כדי למקד את הטקס ברצון ולהדהד אותו אל העולם.
עבורי, הכלי שמסמל ביותר את הרצון שלי הוא המטה. זה מטה מעץ אורן, כבד ומאסיבי, שאספתי פעם מגזם באוניברסיטה (ושייפתי קלות) ומאז אני חורטת עליו סמלים שמשמעותיים עבורי. כשאני נשענת על המטה הזה, הוא יציב ואיתן. אני עומדת זקופה מעליו. כך הרצון שלי; כך אני רוצה שהוא יהיה.

לאחרונה לקחתי אותו לטקס שהיה משמעותי עבורי, במקדש בתל ערד. ומצאתי את עצמי, מקטירה קטורת לאל ואשרה, עם המילים 'יהי רצון מלפניכם'. כמה דרך הייתי צריכה לעבור כדי להרגיש שמותר לי להגיד את המילים האלה. שזה בסדר. שזה לא התרפסות, אלא קריאה אל הכוחות הגדולים של היקום. יהי רצון מלפניכם. זה כל כך שורשי יותר עבורי, ולכן מפחיד יותר אבל חזק יותר.

באנגלית זה יותר קל, איכשהו. Let there be a Will before you.
אבל עבריה אני ועברית שפתי, וטוב לי ככה. חשבתי כמה זה שונה מ'הרי זה מצווה ש…' , הניסוח שמשתמשים בו בתטא הילינג, או 'יהי כך' הוויקאני. אני לא מצווה על היקום. אני מניחה את רצוני לפניו. כן, יש בזה משהו טיפה עניו יותר. אבל זה תלוי בפרספקטיבה. כי אם אני רואה את אצמי בתור תוף שמהדהד את האלים, והתוף הזה דו-כיווני (תנסו להישאר עם המטאפורה הזאת), כשאני מציבה את רצוני בטקס, אני באמת מהדהדת אותו אל היקום.
וזה הזכיר לי את הסיומת 'כן יהי רצון'. זה הרגיש לי פעם כמו מילים ריקות, מין 'נקווה לטוב' שכזה, לא חזק והחלטי כמו 'יהי כך'. אל גם ב'כן יהי רצון' יש כוח. כי רצון הוא השורש של הפעולות, הכוח שלהן והאמת שלהן.

כשאתם באים לטקס

כשאתה בא לטקס, בוא כתייר. הכר את הנוף. תן לדרך להיפרש מאליה, תן לטקס להפתיע אותך.

כשאתה בא לטקס, אל תראה אותו כמו סופרמרקט- ואל תראה אותו כחנות מזכרות. אתה לא כאן בשביל להשיג אהבה, שפע, אור, חוכמה, וכולי בהכל בדולר. אתה לא כאן כדי לעלות על המתקנים בלונה פארק. אתה כאן כדי להיכנס לזמן אחר ומרחב אחר, אתה כאן כדי לתת לנפש מקום לעצור ולנוח ולהקשיב.

כשאתה בא לטקס, השאר מאחור את הפחדים, השאר מאחור את הביקורת, השאר מאחור את חוסר האמונה. בוא כמו ילד, מוכן לפלאות, רץ קדימה לתוך החוויה.

כשאתה בא לטקס, עצור. היטהר. לא כי היומיום הוא טמא, אלא כי זה רגע מחוץ לזמן וכדאי להשאיר את היומיום בחוץ.

כשאתה בא לטקס, *בוא*. אל תישאר עם רגל אחת מאחור, ואל תישאר עם הנפש מחוץ לטקס. צלול פנימה, גוף נפש ומחשבה, כי רק כך תוכל לחוות אותו באמת.

ראה זאת כארץ אחרת, לגלות אותה בחדווה, לגלות אותה בכאב. ואז הדרך תיצור בך את השינוי שאתה מחפש.

להתעורר

עברו שלוש שנים מאז שכתבתי את הרשימה האחרונה שלי כאן.

שלוש שנים בהם הפכתי לאדם חדש, ונותרתי אותו אדם. משכיל, אבל טיפש. אבא, אבל ילד. יהודי, אבל (ואולי לא "אבל") עברי. ואולי הנקודה האחרונה היא דבר ששווה לי להתעכב עליו. הדבר שמניע אותי לכתוב את הרשימה הזו.

את הריחוק מהעיסוק בבלוג הזה, ובשלב מאוחר יותר, מכנענות בכלל, לקחתי על עצמי מבחירה.

דרכי אל הכנענות הגיעה ממקום של חיפוש, של סקרנות וצמאון לידע. לאורך כל חיי, כשדבר-מה סיקרן אותי, תמיד רציתי לבחון את התהליכים הקשורים באותו דבר, להבין את ההיסטוריה, את ההתפתחות, את המכלול. כך היה לי גם כשאחי הקטן התחיל בתהליך התחרדות, ודיבר על "לגלות מה זה להיות יהודי". הסקרנות אצלי נבעה מן המקום ההיסטורי – כיצד היהדות התפתחה? איזה תוקף היסטורי אמיתי יש לתנ"ך? ובאיזה רקע הוא התפתח?

החיפוש הזה לקח אותי לסיבוב ברחבי מסופוטמיה (ואף הוביל אותי ללמוד את הנושא באופן אקדמי), והנחית אותי בחזרה כאן. בכנען. האימיננטיות שבפוליתאיזם הפאנתאיסטי גרמה לכל חוויה שלי להיות מיוחדת – אישית מחד, ומחוברת אל המכלול האנושי והטבעי מאידך. ההיכרות עם הלשונות הקדומים (כולל העברית המקראית) גרמו לי להכיר באופן אינטימי לא רק את התרבות בה אבות-אבותיהם של היהודים הראשונים חיו ופעלו (למעשה, קשה לי לומר שאני באמת מכיר את העולם הזה באופן אינטימי – אף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות כן), אלא בעיקר את התרבות והעולם בו אני חי כיום.

ואז, לפני שלוש שנים, אהבת חיי חזרה אליי. רק מכשול אחד הפריד בינינו – סוגיית הדת. ומכיוון שכבר נפרדנו בעבר פעמים רבות, החלטתי לעשות את הצעד ולהתקרב אל היהדות. הדבר הקל ביותר, זה שגם אמרתי לעצמי, הוא לחיות את השקר הזה באמצעות הפרדה ברורה – להיות דתי רק כשצריך, ולהיות אותו עובד-אלילים כנעני ביתר הזמן. אבל הדיסוננס הזה היה חזק מדיי עבורי. כשם שהתחלתי ללמוד על ההיסטוריה של היהדות, ושל הקבוצה הזו שנקראת "ישראל הקדום", החלטתי להסתכל גם על החוויה הזו כחוויה של למידה – אני, שהעיסוק הכי קרוב שלי לדת מיצה את עצמי בבר-המצווה בגיל 13, לפתע גיליתי רבדים חדשים באותה התרבות בה אני חי. כשהתחתנו, עברתי לירושלים, מקום שונה לחלוטין ממישור החוף, מקום שפעם חבר פגאני תיאר אותו כ"מקום היחיד שבו לא הרגשתי שום רוח אלוהית" – לדעתי מן הסיבה הפשוטה שעם הסתלקותה של הרוח האלוהית היהוויסטית ("השכינה", בלשון יהודית), לא נשאר בה מקום לרוחות אלוהיות אחרות – אלו הוקעו בחסות המקום הזה עוד מאות שנים לפני-כן.

אני שמח על ההזדמנות הזו שלקחתי, מכיוון שמעולם לא אזרתי אומץ, או גיליתי רצון של ממש, לקרוא סוגיה תלמודית, לעניין במשניות, או לקרוא מדרשי אגדה – לא מתוך כוונה לאמץ אותם כ"אמת לאמיתה", כמו שפשוט להבין רובד כמעט-מיתולוגי בחוויה היהודית, בדיוק כשם שאינני מאמין באמיתותן ההיסטורית של המיתוסים הכנעניים והמסופוטמיים. פעמים רבות, החוויה הזו היתה גם חוויה שממנה למדתי על דרך השלילה. שיעורי תורה בשבת, למשל, אמנם כללו גם היבטים אגדיים (שתמיד מסקרנים אותי), אך גם פרשנויות פוליטיות שבהחלט אפשר לסווגן כ"הסתה" או "גזענות". אבל להחשף אל זה מתוך המקום של חיים בעולם הזה גורמת לפחות להבין את השורשים הרעים מהן צומחות התופעות הללו, וגם על זה אני שמח.

היום אני כבר אבא, לילד מתוק בשם עברי. וכן, השם אינו מקרי, כמובן.

ביתר הנושאים נראה, במבט ראשון, שפחות הצלחתי. העיר ירושלים הקיאה אותי ממנה, ושבתי אל גוש דן. אינני משוכנע שמדובר בכשלון, אלא בהצלחה שלי לשמור על הכבוד העצמי שלי, ועל מי שאני בכלל. למרות הרצון שלי להפריד בין הכנענות לבין החיים בהם בחרתי, לא יכולתי לחלוטין לקבל על עצמי, פנימית, את הדרך החדשה – והרבה מאוד נותר רדום, מתחת לפני השטח. דרך החתחתים בה אני פוסע לוקחת אותי אל מקומות ישנים, כאדם חדש, שיש בו הרבה מן הישן, הרבה שמחכה לצאת החוצה. אין לי לאן למהר, אני לוקח את הכל בקצב שלי.

לא יודע מה צופן לי העתיד, רק יודע שאני מגיע אליו בשל, משכיל ועמוק הרבה יותר ממה שהייתי לפני שלוש שנים. אני מכיר את העולם הרבה יותר טוב, אני מכיר את התרבות שלי הרבה יותר טוב, ואני מכיר את עצמי הרבה יותר טוב – רק מתקשה עדיין לאפיין את ה"עצמי" הזה במונחים והגדרות.

הרבה ממני היה כבוי, לאט לאט אני מתעורר.

אני אלעד

אני אבא של עברי

אני עזרובעל

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ו.

לְהִתְעוֹרֵר / רמי פורטיס וברי סחרוף

הַחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת, אוֹתוֹת וְסִימָנִים
חָרוֹן, עֶבְרָה וָזַעַם מַקִּישׁ עַל הַפְּתָחִים
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ?
חַיּוֹת קְטַנּוֹת, חַיּוֹת גְּדֹלוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים.

הוֹלֵךְ מִקֶּדֶם לְאָחוֹר, רוֹצֶה לִלְחוֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר
שֶׁיִדָּלֵק עָלֵינוּ אוֹר וְאָז אוּלַי נִפְקָח אֶת הָעֵינַיִם…

לְהִתְעוֹרֵר, עִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַשְׂפָתָיִם
זֶה מְדַבֵּק וּמְשַׁחְרֵר אֶת הַכְּנָפַיִם
אַל תִּתְכַּסֶּה, בְּעוֹד חֲלוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
תִּתְעוֹרֵר, לְהִתְעוֹרֵר

הַדֶּרֶךְ מִסְתַּבֶּכֶת, מוֹרִים וּנְבוּכִים
גָּאוֹן, חֶמְלָה וָצַעַר חוֹלֵף בַּאֲנָשִׁים
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ?
חוֹמוֹת קְטַנּוֹת, חומות גְּדֹלוֹת וּשְׁלֹשֶת הַקּוֹפִים.

הוֹלֵךְ מִחֶלֶם לְאָחוֹר, רוֹצֶה לִלְחוֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר
שֶׁיִדָּלֵק עָלֵינוּ אוֹר וְאָז אוּלַי נִפְקָח אֶת הָעֵינַיִם…

לְהִתְעוֹרֵר, עִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַשְׂפָתָיִם
זֶה מְדַבֵּק וּמְשַׁחְרֵר אֶת הַכְּנָפַיִם
אַל תִּתְכַּסֶּה, בְּעוֹד חֲלוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
תִּתְעוֹרֵר, לְהִתְעוֹרֵר

ביקורת ספר: לה' תימן ולאשרתו

לה' תימן ולאשרתו: הכתובות והציורים מכונתילת עג'רוד ('חורבת תימן') בסיני; עורכים שמואל אחיטוב ואסתר אשל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2015.

כששוטטתי לתומי בשבוע הספר האחרון וראיתי את הספר הזה, היה לי ברור שהוא בא הביתה. קודם כל, כי כונתילת עג'רוד היא אחד המקורות הישירים (דרך ממצאים ארכאולוגיים) שמראים על אתר פולחן דואותאיסטי ליהוה ואשרה, פולחן שקיימו כוהנים רשמיים מטעם המלוכה. ושנית, כי הספר הזה מתאר בפרוטרוט את הממצאים, מה שנותן עוד קונטקסט, וזה חשוב.

ביקורת וחלקים מעניינים מהספר, למטה :)

להמשיך לקרוא