על חלקיקים, גלים, ופוליתאיזם

לאחרונה הזדמן לי להשתתף בשיחה שגרמה לי לחשוב לגבי מהות האלוהות על פניה השונים.

באמונה שלי, אני פוליתאיסטית. אני מאמינה שהאלוהויות השונות הן ישויות ממשיות בעלות תודעה, שניתן להיות בקשר איתן, ושיש להן השפעה על המציאות (השפעה שמשתנה בהתאם ל'אופי' או 'תדר' האלוהות). אני חושבת שזה גם הדרך בה התרבויות הקדומות תפסו את האלים, עד שהגיע המונותאיזם וקבע מחדש את חוקי המשחק.

לפי 'חוקי המשחק' המונותאיסטים, יש רק ישות אחת. יש רק אלהות אחת, והכל נגזר ממנה, נוצר על ידה. יכול להיות כלים שהיא יצרה בעולם, ולחלקם יש תודעה ואפשר להיות איתם בתקשורת, אבל הם כולם ביטוי של האלהות האחת הזאת.

אם מסתכלים על זה אחרת, זה כמו התהיה אם אור הוא חלקיק או גל. אם הוא חלקיק, זה אומר שיש חלקים ספציפיים של אור- הפוטון הזה שונה מהפוטון ההוא, אם כי יכול להיות קשר בינהם (הפיזיקה המודרנית מוצאת שיש סיבוכיות בין חלקיקים גם כשלכאורה הם נפרדים). אם הוא גל, הוא מאפיין של השדה שלו- אין בים 'גלים' אלא רק 'מים', מה שאנחנו מפרשים בתור גלים נפרדים זה בעצם אותם מים שמסודרים אחרת.

האינסטינקט הראשוני שלי, הניו-אייג'י, הוא להגיד שהכל אחד. הכל הוא תודעה אחת קוסמית וכולנו חלק מהתודעה הקוסמית הזאת (זה השלב שבו מתחילים להדליק קטורת ולהגיד אום). אבל אם הייתי גדלה בתרבות פוליתאיסטית, האינסטינקט שלי היה להגיד שהמציאות נוצרת ומופעלת על ידי כוחות שונים, לא רק על ידי כוח אחד. ולכוחות האלה יש פנים ושמות וסמלים. (וזה השלב שבו מתחילים להדליק קטורת ליד צלמית של אל או אלה).

היופי בשאלה הזאת הוא שאין לה תשובה. אור יכול להתנהג גם כגל וגם כחלקיק, וזה תלוי בניסוי שבו אנחנו משתמשים כדי למדוד את התכונות של האור.
לתפיסתי, ה'ניסוי' שבו אנחנו משתמשים כדי להכיר התכונות של האלוהות, זה המציאות שלנו ואיך שהמוח שלנו מסוגל לתפוס אותה.  אפילו אם הכל אחד, אינסוף שמתממש במציאות, זה משהו שקשה לתודעה שלנו לתפוס, להכיר, להתממשק איתו. כלי הניסוי שלנו- המוח הפראי שלנו, התת מודע, החלק החולם או העצמי הגבוה- נבנו על סמך המציאות ומוזנים ממנה. ובמציאות שלנו לדברים יש צורה ושם. ולכן לכאורה יותר קל להתחבר לאלוהויות 'נפרדות', גם אם מאחורי הקלעים שלהן פועל איזשהו שדה אחיד של תודעה או אנרגיה.

אפשר להגיד 'על מה את מדברת, עובדה שבמציאות המודרנית יותר קל לרוב האנשים שמאמינים באיזשהו אל להתחבר לאל אחד שיצר את הכל'. אבל גם זה לא ממש נכון. הנצרות פיצלה את האל שלה לשלוש, והמאמינים האדוקים לרוב ידליקו נרות לקדושים רבים ושונים, עוד פנים *ספציפיים ונפרדים* של האלוהות. זה המשקל של נביאים (כמו מוחמד ובודהה) בדתות שונות- הם נותנים פנים להתחבר אליהן, להתממשק איתן. גם ביהדות, שבאמת השתדלה לעשות כל מה שאפשר כדי לשמור על החיבור ל'אחד' בלי לפצל אותו, יש עבודה רוחנית ומיסטית עם מלאכים, חסידים, או קברי צדיקים.
(ייתכן וחלק מהדתות האסייתיות עובדות אחרת, אבל אני מודה שאני לא מכירה אותן מספיק כדי להגיד משהו אינטיליגנטי בנושא)
כשניתקנו את האלהות מהפנים שלה, ניתקנו את האלהות מהעולם.

הגוף שלנו לא יודע לשתות 'מים'. הוא יודע להתמודד עם אטום אחרי אטום של מים.
אני טוענת פה שהכח של החוויה הדתית נובע מחיבור לישות ספציפית. לתודעה ספציפית. שהיא מספיק גדולה ואדירה כדי לאפשר לנו לחוש קדושה או להשפיע על המציאות, אבל מספיק ספציפית כדי לאפשר לנו להתחבר.

אפשר לשאול, ובצדק, למה להתחבר ל'אלוהות בדידה' אם בעצם יש שדה גדול יותר מאחוריה שאפשר להתחבר אליו. אז נניח ואני  רוצה להדליק את המחשב שלי וצריכה חשמל. האם אני אלך לאמצע של סערת ברקים ואחכה לברק שיכה במחשב שלי? לא, אני אחבר את המחשב לשקע שמזין אליו חשמל בצורה שאפשר לעבוד איתה. במשך הרבה זמן חשבתי שזה טיעון בגנות הפוליתאיזם. הוא מקטין את הפוליתאיזם לעומת המונותאיזם. אבל מצד שני,  הוא מסמל איך הפוליתאיזם מתאים יותר לתודעה האנושית.

הלכתי להטעין בטריות במזבח שלי.

מה זה אומר להיות פגאנית?

במפגש קהילתי לאחרונה שאל אותי מישהו מה זה אומר בתכלס להיות פגאנית.
כמו כל דת, זה מתחלק לאמונה ולפולחן- הביטוי שלה ביומיום.
מבחינת האמונה, אני מאמינה שיש כוחות גדולים יותר בעולם הזה, שמשפיעים עליו ומושפעים ממנו, ושאני יכולה ליצור איתם קשר אישי והדדי. (מבחינת החוויה שלי, חוויתי שאני באמת מקבלת תשובה כשאני קוראת לאלה שלי, אז בנוסף לכל הבלה-בלה הרציונאלי שאעטוף את האמונה הזאת, בלב יש את החוויה של הקשר הזה.)
אני מאמינה שהדרך לקשר אישי וישיר עם הכוחות האלה היא דרך סמלים שמייצגים עבורי את אותם כוחות, סמלים שמייצגים עבור מי שחיו כאן לפני את אותם כוחות. אני מאמינה שבסמלים האלה יש כוח שצברו עם הזמן. (אגב, אני בטוחה שגם בסמלים של הדתות המונותאיסטיות יש הרבה כוח. פשוט הן לא הדרך שבחרתי עבור עצמי, בין השאר בגלל הדוגמטיות שלהן והיחס לנשים).
הסמלים האלה הם מה שאנשים אחרים יקראו לו אלילים. אני עובדת עם האלה אשרה. עבורי היא הכוח של החיים עצמם, העומק של הים, השורשים שלי בכנען, שהולידה (עם אל) את שבעים האלים, הכוח המזין של עץ התמר. מצד אחד אני מאמינה שהיא קיימת, כישות ממשית, מצד שני ברור לי שהצלמית שלה זה לא היא, זה משהו שמייצג אותה (בדיוק כמו שאפשר לייצג אותה עם ציור של עץ).
למה לעבוד עם סמלים? למה לעבוד עם ישות 'חלקית' ולא לפנות ישירות ל'מקור', ל'בורא', למשהו אבסולוטי? נניח שיש כזה- הוא כל כך מנותק מכל חוויה אנושית שאין לי שום דרך להתממשק איתו. אין לי שום דרך לקשר ישיר הדדי איתו.  מבחינתי האינסוף הוא אין. וברגע ש'פורטים' אותו למשהו מוחשי יותר (רק מציינת שהאל יהוא היה אל מקנה מדייני) אני מעדיפה את האלה שלי.

לגבי המימוש של האמונה הזאת ביומיום, הפולחן הדתי, זה שונה מאדם לאדם. אצלי זה מתבטא במזבח שיש לי בחדר, עם צלמית של האלה, עליו אני מדליקה נרות, מודה לה על היום שהיה, מבקשת את עזרתה בדברים. זה מתבטא בשירים שאני מלחינה לכבודה. זה מתבטא בטקסים שאני עושה מידי פעם בים או ביער.  זה מתבטא באיך אני חוגגת חגים- את החגים העבריים והחגים הפגאניים.
יש דרכים פגאניות בהן הפולחן יותר ברור. בוודון למשל יש דברים מאוד ברורים שעושים עבור האלים שלך. כנ"ל בדרכים המצריות (ח'מטיזם) והיוויות (הלניות). אבל, טוב, זה הדרך שלי.

איך זה שונה מפנתאיזם?
בפנתאיזם מאמינים ש'הכל קדוש'. הטבע קדוש, 'אלוהים' זה כינוי גג שמייצג את כל שישנו. אני מכבדת את הדרך הזאת. אבל  עבורי היא לא הרוותה את הצורך בקשר עם הנשגב, של קשר הדדי עם הכוחות הגדולים יותר שפועלים בעולם.  ברגע שנותנים לעצמנו לעבוד דרך סמלים ושמות, התת מודע שלנו עובד טוב יותר עם סמלים שהוא מכיר ("אם", "עץ", לעומת "אינסוף" או "הוויה") ולכן לתפיסתי זאת דרך יותר אנושית להתחבר לכוחות האלה.

אני לא כותבת את הבלוג הזה בשביל לשכנע. זה מיותר וחסר טעם. בסופו של דבר מי שמחפש את הדרך הזאת ימצא אותה ומי שהדרך הזאת ממנו והלאה ימשיך הלאה. אני כאן בשביל לחלוק את המסע שלי, כי חלק מהדברים שאני עושה בהיותי פגאנית זה לחלוק את המסע, כי אם אחרים ילכו בשביל דומה הם יוכלו להסתכל ובתקווה זה ייתן להם השראה או לפחות עוד משהו שלא חשבו עליו. כי כשאני הגעתי לדרך הזאת, חיפשתי בנרות כל בדיל מידע, אז עכשיו כשצעדתי כמה צעדים, אני מסמנת את השביל. לא כי יש לי דרך או רצון להפוך אותו לדוגמה (שומדבר טוב לא ייצא מזה) אלא כדי להגיד 'שלום מטיילי שבילים! הנה, פה מצאתי פרח, יכול להיות שתאהבו אותו גם'.

ושוב, כוהנת לאשרה

היומולדת הפגאני שלי הוא בתמוז. תמוז לפני 4 שנים נכנסתי לדרך הזאת. אבל כל שנה, יש מפגש פגאני באיזור ראש השנה (או חג מאבון, חג השוויון הסתווי) וגם זה סוג של יומולדת, התחלה מחדש של משהו, כוח להתחיל את גלגל השנה מחדש, כוח לעשות.

וכך גם השנה. הזדמן לי להשתתף בסדנת כוהנות של חוה. כמו אחרות שהגיעו, גם אני התלבטתי אם אני יכולה להיכנס לסדנה ככוהנת. הקשר שלי עם האלה רחוק ממה שהייתי רוצה, והתפקוד שלי בקהילה גם הנמיך פרופיל. הטקס הקהילתי האחרון שארגנתי היה לפני שנה כמעט.  אבל זה בסדר. יש קיץ ויובש, אבל אחריו חוזר הגשם וחוזרים החיים.

מה זה עבורי להיות כוהנת?
להיות כוהנת זה להחזיק את התוף. לעמוד טיפה מהצד וטיפה מקדימה, כדי לתת אפשרות לאנשים לחוות את הקשר לאלה, כדי לחלוק את ההשראה שלי, כדי לחלוק את הדרך שאני צועדת בה.

היה טרנס מונחה, לפגוש כוהנת של האלה שלנו. ועל חוף ים, על בימת אבן מסלע כורכר, בין דקלים, פגשתי כוהנת. וביקשתי ממנה את הידע, המילים, החוכמה. נשאר כל כך מעט. נשארו לנו שברי חרסים מהדרך שהן הלכו בה, כל כך הרבה נשבר, אבד, נמחק.
זה שבר אותי. הביא אותי לדמעות. איך אי פעם אוכל להוביל אחרים בדרך הזאת, כשנשאר ממנה כל כך מעט? על הפנתיאון המצרי יש כל כך הרבה, על היווני והרומי, אפילו על הקלטי יש לנו ידע, יש מסורות שנשמרו או נבנו מחדש. ואני, על בימת כורכר פשוטה, בלי מקדשים עטויי זהב, נאחזת בשברי הידע שהצלחתי למצוא, וזה כל כך מעט.

ואז, חוה התחילה לנגן את השיר הבא.

And she will always carry on
Something is lost
But something is found
They will keep on speaking her name
Somethings change
Some stay the same

והמילים האלה הפכו את הדמעות שלי לדמעות של שמחה. הכהנת שעמדה שם אמרה לי להקשיב לדבר העצים והאבנים (מוטיב בשירת אוגרית שאומר הרבה). התמזגנו. ראיתי את עצמי עומדת סביב אותה בימת כורכר, עם נשים נוספות, בגילי או צעירות יותר, וכולנו מרימות יחד ידיים בטקס. בשיר. בפולחן קדוש. חדש.

היא נשארת. היא כאן. אני נושאת את השם אשרה על שפתיי. באהבה, בכבוד, בהודיה. ואחרות יעשו זאת גם. אין לי את הידע העתיק. אני לא מתיימרת לשחזר את הדרך האוגריתית, או את דרכי צור וצידון, או את דרכי עיר-שלם. גם אם הייתי רוצה, זה בלתי אפשרי, יותר מידי השתנה. וזה בסדר. היא ראתה שינויים גדולים יותר ונשארה. 'משהו אובד, משהו נמצא'. איבדנו את הדרך המדוייקת שאימותינו ואבותינו עבדו אותה. אבל הכלים עצמם הם רק חלק מהתמונה. הכלים הם משניים. הם חשובים וסמליים, אבל עדיין משניים. העונות עדיין שומרות על מסלולן. החיים עדיין פועמים, ולעיתים מדממים, ולעיתים מתחילים חיים חדשים. התמרים עדיין צומחים, ומי הים עדיין נושקים בגליהם לחוף.
דבר העצים ולחישת האבנים עדיין נשמע למי שמקשיב. אז אני בוחרת, שוב, להקשיב. להקשיב ולשיר, להקשיב ולהחזיק את התוף.

על עליה לרגל

זמן קיץ. שיאו של התמוז מאחורינו, וטרם הגיע זמן אלול ויינו המשכר.

הזמזום היומיומי של עשיה מונדיינית, יש בו משהו מרגיע כל כך, מרדים. שפע זורם לו, אין על מה להתלונן. (לעיתים דברים מפעפעים אבל אני מתחמקת מהתמודדות), ויש כל כך הרבה צבעים מרהיבים לשקוע בהם שלמי יש זמן  לפתוח מגילות ישנות? לא לי.

ביקרתי לאחרונה חנות של חברה טובה, שמייבאת שלל פיסות חמדה פגאניות ופייתיות. המטרה העיקרית של הביקור היתה ציד קערה טיבטית- זה כלי שמוצא חן בעיני ואני נהנית מהתדר שלו. שוחחנו על הא ועל דא. היא סיפרה על מסעות 'עליה לרגל' שלה לגלסטונברי, ואני שמחתי בשבילה, וצחקנו על זה שאיזה מזל יש לי שהאלות שלי פה ואני לא צריכה לעלות על מטוס בשבילן.

אבל בעליה לרגל יש משהו משמעותי. זה מכוונן אותך. זה מכריח אותך להתעמת, להצהיר, לבחור, זה מכריח אותך לשלם כסף (השה לעולה של העת המודרנית) ולפנות זמן לצלול לתוך המסע.

הנה מטרה לעצמי. חופשת עליה לרגל. להתחיל בתל-דן, לעבור דרך הכרמל, עם עצירות טבילה בים, לעבוד מסביב ירושלים ולרדת כל הדרך ללכיש, אולי לתמנע, לערד.

תוכנית גדולה בשביל מישהי שקשה לה לפנות יום בלו"ז. אבל אני רוצה לגרום לזה לקרות. אולי זה מסע טוב לתשרי, ספטמבר. זה זמן חשבון הנפש שלי, וטוב לעשות אותו בחיק האלים. כפי שאמר העבר שלי- המלך בשדה, בואו ונצא.

פולחן אשרה- נקודות לפולחן אישי

אשרה, אם האלים של ארץ כנען.

אשרה. נביאיה קראו לה על הכרמל. מקדשים לה ולאל נבנו מדן ועד לכיש.

כדי לא לכתוב מחדש מידע שכבר קיים בצורה נפלאה אצל כרמית, מומלץ להתחיל בקריאה כללית על אשרה, שמותיה ותפקידיה במיתוס הכנעני. קדימה, תפתחו חלון חדש, אני אחכה לכם פה.

http://www.witchcraft.co.il/?p=55

קראנו? הכרנו? עכשיו אפשר לפרט.

אשרה היא אם האלים. כוח יוצר, שדואגת שהעולם יתנהל על סדרו.
מתיאורים של ה'שכינה' היהודית\קבלית (וגם של 'סופיה', חוכמה, הגנוסטית) אפשר לראות הקבלה לתיאורים של אשרה או לסמלים שמופיעים לצד שמה, כאשר לדוגמה עץ החיים הוא אחד הסמלים העתיקים של אשרה.
לקריאה נוספת, ממליצה בחום על The Hebrew Goddess של רפאל פטאי. חלקו הגדול זמין כאן:
http://books.google.co.il/books?id=VfAX_wkMM4IC&printsec=frontcover#v=onepage&q&f=false

בחוויה האישית של ההיכרות שלי איתה, היא מעריכה מאוד עשיה ומלאכת כפיים. במיוחד כי היא עצמה לא נחה (בניגוד לאל אל שמתואר לרוב אוחז בכוס יין) היא טווה ואורגת ("שתי ים וערב נהר"), פורשת רשתות דגים בים, שופתת קדרה על מדורת גחלים (מההקשר, הקדירה כנראה מכילה צבע ארגמן), וצובעת בדים.
מצד שני, האצילות עדיין ניכרת בה- בעל וענת מביאים לה מנחות עשויות כסף וזהב כשהם רוצים את ברכתה, ומשרתה מכין עבורה את החמור כשהיא יוצאת לדרך (החמור נחשב לחיית הרכיבה של המלכים. זה התגלגל אל היהדות בכך שהמשיח יגיע על חמור.)

מנחות מתכלות כוללות תמרים (עץ התמר מקודש לה), רימון, שקדים, מאפים תוצרת בית (זאת גם המנחה שניתנה בזמן המקרא ל'מלכת שמיים'), וכמובן קטורת מור ולבונה (זה ברירת המחדל שלי, בעיקר כי זה ניתן לה לחלוטין, אבל לטקסים גדולים אני אכין לה מאפה כלשהו שיוקדש למטרה הזאת).

מנחות לא מתכלות כוללות פנינים (שמגיעות מהים), עץ האלה והאלון, טורקיז (מסמל את הים) או אבן אילת (מקודשת לה בעקר בדרום, בדמות האלה 'בעלת',הגרסה הכנענית\עברית של חתחור. השם 'אילת' נחשב לשם של אשרה, כזוגתו של אל).

הצבעים העיקריים שלה (אם מדליקים לה נרות) הם טורקיז, סגול (סגול מסמל את הארגמן הכנעני, צבע מלכות), וירוק (בדמותה כ'אשרת השדה', עץ החיים המזין). כמובן שגם לבן מתאים.

אני משתדלת לתת מנחות לאשרה ביום שבת. בעיקר כי בתפיסה העברית\יהודית זה 'שבת המלכה' (ואשרה לתפיסתי היא מלכת-עולם). בנוסף למנחות, אני מנגנת לצד המזבח שלי (כך זה נעשה במקדשים, לפי חלק מהממצאים).

כאני עושה טרנס בדרך לפגוש אותה, אני עוברת ליד חוף ים (כשפני לכיוון לצפון). לפעמים היא על החוף, אורגת שי ים וערב נהר, ולפעמים אני פונה אל הים ורואה את המשרת שלה, הדייג קדש-ואמרר, שמביא אותי אליה על סירת הדייגים שלו. היו מספר פעמים שפגשתי אותה באיזור שדומה יותר לאיזור יהודה, אבל זה היה טרנס בהקשר של חזרה לזמן אחר (ואז הגעתי לבקתת בוץ שהיתה בה צלמית שלה, יצאתי החוצה והיא  היתה בין העצים.)

ליל מרזח

היום בלילה יציינו אנשים ברחבי העולם את סאוון, ליל המכשפות.

זהו חג וויקאני במקורו, אבל מכיוון שחלק גדול מהקהילה הפגאנית הישראלית חוגג את חגיו לפי גלגל השנה הוויקאני, גם אני מציינת אותם, עם המשמעויות שלי.

 סאוון נחשב ללילה שבו 'הצעיף בין העולמות' הוא דק ביותר, וניתן ליצור קשר עם המתים וישויות אסטרליות למינהן. זה זמן לכשפים חזקים ולחיזוי עתידות.
מזכיר לי את ליל המרזח. מקושר בעיקרון לחורף, מרזח הוא סוג של חגיגה לכבוד המתים.

ולכן, יהי זה ליל מרזח.
הלילה אני אקרא לאמהות-אמותי. אמותי ממגנצה, פולין, ורוסיה הלבנה, ואמות-אמותי מקדם וכנען. ביתי עשיר בבישולים שהגיעו מארצות קרות (זמן לפטריות וגריסי פנינה) וטעמים מהארץ הזאת (זעתר וסומאק ושמן זית).
בליל מרזח שותים, הרבה (ומכאן בא הביטוי 'בית מרזח'). לא אשתה יותר מידי, אבל בירת 'כנען' כבר מתקררת לה במקרר.
שיהיו לכולנו סאוון מבורך. מי ייתן ורוחות האבות והאימהות ינחו אתכם בדרככם, ושהרפאים (אנשי השם, אנשי הגדולה של העבר) יתנו לכם עצות טובות מבעד לאוב.

על אלים ופרקטלים, והאלהות בתוכך

אני משתדלת לעיתים לפתוח את בוקר שבת עם קטורת ומדיטציה.

והבוקר חשבתי על זה שהאלים הם כמו פרקטלים
(עוברת לאנגלית אחרת לוורדפרס יש בעיה לכתוב שמות באנגלית באמצע משפט)
(Credit here is also due to Nassim Haramein, with a magnificent theory of fractals and divinity).
Credit is also due to the Hindu mythology, which has been stating something about a fractal universe for thousands of years.

מבנה פרקטלי הוא מבנה בסיסי בטבע. פירוט באדיבות וויקיפדיה:

פְרַקטָל הוא צורה גאומטרית שמורכבת מעותקים מוקטנים של עצמה בכל רמת פירוט שנסתכל בה. לא חשוב כמה נתבונן אל תוך חלקיו של הפרקטל, תמיד נמצא בו חלקים הדומים לצורתו המקורית, כך שפרט קטן בצורה, דומה לצורת המקור כולה. לפרקטלים תכונות מתמטיות לא שגרתיות: הממדים שלהם אינם בהכרח שלמים, ההיקף של פרקטל בעל שטח סופי יכול להיות אינסופי, ועוד. ניתן למצוא מבנים דמויי פרקטלים רבים בטבע כגון במבנה עורקיו של עלה, כרובית, כלי הדם בגוף, צורת קו חוף, צורת כפור או פתית שלג, בכולם ניתן לרדת לפרטים הקטנים ולהרגיש כאילו אנו מתבוננים עדיין בתמונה השלמה.

לכל פרקטל יש תכונות שמגדירות את החוקיות שלו (בפשטות- איך עוברים מצורה אחת לצורה הבאה). ועם החוקיות הזאת אפשר לעלות למעלה למבנים עצומים או לרדת למטה למבנים שהולכים ונהיים קטנים יותר, תיאורטית עד אינסוף או עד שמגיעים למימד שבו אין אפשרות להרחיב את הפרקטל (נניח שהחוקיות היא לפצל קו אחד לשני קווים בזווית זה לזה- אז אם הגענו למישור שיש בו מימד אחד ולא שני מימדים אי אפשר לפצל את הקו יותר)
אם נתייחס לאלים בתור בעלי תכונות מסויימת, נניח 'חיים', או 'מאבק', אפשר להשליך את התכונה הזאת כלפי מעלה (מאבק בין בעל למות, או מעשה החיים של יצירת העולם) וכלפי מטה (מאבק הישרדותי של גנים, או מעשה החיים של יצירת תא חדש). ובכל הרצף הזה יש איפושהו נקודה שבה אנחנו נמצאים. לא כי אנחנו כאלה משהו יוצא דופן מבחינת הטבע, אלא דווקא בגלל שאנחנו חלק מהטבע. ובנקודה הזאת אנחנו מתמודדים עם המציאות שלנו, וקולטים את האלהות בתפיסה שלנו ובצורות שאנחנו רואים, אבל היא משהו מורכב יותר כלפי מעלה וכלפי מטה, ויש משהו יפהפה בזה שאנחנו מסוגלים לתפוס ולחוות את הפלא הזה ברמה כלשהי שלו.

שכיות חמדה ומרצ'נדייז רוחני

ההגיג הזה התבשל זמן מה, עוד כשראיתי את הווידאו של Charming Pixie Flora.

אני מתה עליה. באמת. היא מזכירה לי את עצמי בהרבה דברים (במיוחד ב'יאיי'). אבל אני זוכרת שצרמה לי אווירת השופינג. כאילו ההסבר למזבח שלה זה 'מה קניתי ומאיפה' במקום נניח 'מה זה אומר עבורי'.

לאחרונה היה פסטיבל פגאני, ובו היו גם דוכנים של יוצרים ויוצרות מוכשרים ביותר. אנשים שבאמת מכניסים את הנשמה שלהם למה שהם עושים, ויוצרים אומנות מעוררת השראה. בהחלט משהו ראוי להערכה.

אז קניתי בחפץ לב. מקלות מרווה? יאללה. צלמית מפוסלת? וואוו, היא יפה, בטח. קופסה מעוטרת? אני חייבת אחת כזאת בשביל כישופים. ההבנה חלחלה אחרי שחזרתי הביתה ופרקתי את האוצרות שלי, שבעצם… הם כולם יפהפיים ואף אחד מהם לא נחוץ.

אנחנו חיים בתרבות שפע. יש לנו הכל ואנחנו רוצים עוד. וההבנה שהכתה בי בשבועיים האחרונים היא שחלק מהנטיה הצרכנית שלי היא להתייחס ל'לקנות' כמו ל'לעשות'. התפיסה הלא-מודעת שאם יש לי יותר כלים ושכיות חמדה, אז אני יותר מכשפה\כהנת. לארונה הבנתי שזה דפוס שמופיע בהרבה תחומים בחיים שלי מאז שהתחלתי להרוויח כסף.
פעם היה מספיק לי נר בשביל לעשות מדיטציה ולשקוע לתוכה. אחר כך זה היה נר ועציץ, או להתבונן בעץ או בים. ועכשיו? יש לי ערימה של שמנים, אבנים, תבלינים, ספרים, צלמיות, קטורות, כלים פשוטים וכלים מעוצבים, גביעים ופגיונות ומראות ושאר חפצים. יותר עושר ממה שהיה לכפר קטן בעת הרחוקה.

בסופו של דבר, אלה כלים. לא פחות ולא יותר. אין פה עניין של 'הידור'. לאלים שלי סגדו אנשים פשוטים שלא היה להם 20 סוגי שמנים, קטורות, ומחתות מעוטרות.
אם יש חפץ שמעורר בי השראה, זה טוב ומבורך. השראה היא אירוע חמקמק, ואם יש משהו גשמי שנוטה לזקק בי את תחושת ההשראה והאלהות, זה נפלא. אם יש חפצים עם סמליות חזקה או משמעות רגשית, טוב להשתמש בהם. אבל הגיע הזמן שאתעורר ואפסיק להתייחס למרצ'נדייז בתור משהו שראוי להשיג בפני עצמו. אשרה תשמע אותי אם אתרכז ואקרא לה, בלי תלות בחפצים שיש על המזבח באותו זמן.

אני שואפת לחיות פולחן ביתי, פשוט ויומיומי. ובשביל פולחן ביתי, עדיף קערה חבוטה שממלאים בה מים כל יום מאשר גביע יפהפה שצובר אבק.
(וכמובן שאם יש לי חמישה גביעים, ארבעה מהם בוודאות צוברים אבק, ובאמת אין טעם שאקנה שישי).

יש זבול בעל ארץ

אני חושבת שאפשר עכשיו לקרוא לזה יורה.

גשם, גשם אמיתי, רעמים וברקים. בעל הדד, רוכב ערבות, חזר מן המוות ומביא את גשמיו.

וגם הבלוג חוזר.

מה התחדש לאחרונה אצל מכשפת המטבח שכותבת פה:

התחלתי להטמין זרעים שיעברו יום אחד לאדניות. לשמחתי הם כבר מבצבצים בעוז.
כמו השנים האחרונות, היה פסטיבל פגאני, וגם השנה העברתי סדנה שהוקדשה לאשרה. אכתוב אותה כאן מתישהו.
המזבח שלי שוב עבר חידוש, השינוי הבולט שעכשיו הוא מוקדש לאשרה ולאל (האם והאב של הפנתיאון הכנעני. אל, שור-אל, לטיפן, הרחמן בעל לב). בכלל, עברתי דרך מעניינת עם אל, עדיין סקרנית לראות לאן זה יתפתח.

כרגע אני מדליקה מקלות קטורת ארז על סף החלון כמנחה לבעל- הם מספיק מוגנים מגשם כדי לבעור, אבל ריח הקטורת נישא לעננים. תהה זו שנה ברוכת גשמים, ברוכת צמיחה, תהה זו שנה מבורכת.

לחזור להתרגש

היום בבוקר יצא לי להלך ליד גלרייה. היה שם פסל של אישה רוקדת, משהו פשוט ויפה. ואז הכתה בי ההבנה שפעם פסל כזה היה נחשב למשהו קדוש, משהו שמסמל קדושה, נשיות, חיים, תנועה ותשוקה. והיום פסלים זה סתם- זה לא משהו שמרגש אותנו ברוב המקרים.

וזה לא רק זה. אנשים כבר לא מתרגשים מנשיות, מגבריות, מגשם בחוץ, מעלה חדש שצומח על עץ. זה סתם, רקע בנאלי כזה. זה לא מרגש.
בשבילי, חלק מהפולחן שלי זה לחזור להתרגש. כשאני רוקדת, לראות בי את עשתרת או את אשרה, לראות את כל הנשים שרקדו לפני תחת הירח. לעבור ברחוב ולראות את העצים מתכוננים לשלכת. לראות את העננים דוהרים מעל ירושלים. וכן, גם כשכואב לי, להיות שם. לרדת לשאול עם אינאנה, לצלול לתהומות של תיאמת*.
החיבור הזה הוא מה שנבנים ממנו חלומות, מה שנבנים ממנו כשפים. החיבור הזה לחיים, ההתרגשות הזאת, היא מה שנותן דלק לכתוב שירים ולצייר, היא מה שהופך את הקריאה שלי לאשרה למשהו כל כך הרבה יותר חי כי אתמול התרגשתי מעץ.
יש לכם עציץ? או צומח ליד הבית שלכם משהו כלשהו? לכו להסתכל על עלה אחד חדש. תראו אותו, מלא פוטנציאל של חיים והתחלה. תשמחו איתו על ההתחלה שלו. ואז, בצורה קסומה של סינכרוניזציה (או פשוט כי המוח שלנו עובד ככה) תרגישו את ההתחלות שלכם. צומח ונובט משהו חדש גם בכם. רעיון חדש, משהו חדש שרציתם לעשות ופתאום מוצא דרך אל השמש והאדמה מזינה אותו. תושמת הלב, ההתרגשות, מביאה אותכם למקום שאתם יכולים להרגיש גם את מה שקורה בכם. (נקודות בונוס למי שמשקה את העציץ שלו.)
לחילופין, אם אתם רוצים לחוש עצבות, כי נשבר בכם משהו ואתם לא יודעים איך לשחרר אותו, לכו תהיו ליד עץ שמתחיל שלכת. תראו את העלים שכבר הכירו בחורף, ועברו לצבעי חום\אדום, או העלים שלאט לאט משחררים את האחיזה שלהם ונושרים (כן, העץ ימשיך לעמוד על תילו ובוסופו של דבר עלים חדשים יצמחו. זה לא קריאה לאובדנות, רק מקום לשחרור של עצב). תנו לעצמכם להתרגש מזה, אפילו לבכות. כמו ציור שמורכב משתי שכבות, יש את שכבת העלים ויש את שכבת הבפנים, ולהיות עם אחת מהן מאפשר לנו להיות עם השניה. (נקודות בונוס למי שקובר את עלי השלכם באדמה, ונותן לאדמה למחזר אותם.)

לאה גולברג אמרה את זה יותר טוב ממני, בשיר שהוא התפילה האישית שלי (במיוחד אם מטים אותו ללשון רבים):

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת; לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל

לבל  יהיה יומי עלי כתמול שלשום
לבל יהיה יומי עלי הרגל.

______________

זה לא ממש פוסט 'כנעני'. אין כאן משהו מכתבי אוגרית, ואין כאן פרשנויות על דמות האל ואיך זה משתקף בפסיכואנליזה של השקר-כלשהו. לפעמים אני נסחפת ל'ליטאיות-יתר', היצמדות לכתובים, היצמדות ל'ככה זה היה בכנען'. שזה לפעמים קצת שטות, כי בסופו של דבר אני לא באמת יודעת איך דברים היו בכנען, והמטרה שלי היא לא לשחזר את הדת הכנענית** אלא לחיות את החיים שלי תוך כדי עבודה עם האלים, והטבע הישראלי. ובתוך הקהילה הפגאנית אנוכי יושבת, ויש דברים פשוטים שנכונים לכולנו, לא משנה איך אני קוראת לאלות ומאיזה כיוון (אם בכלל) אני מזמנת יסודות. להתרגש מהחיים, מאבני הבניין של המציאות, יוצר בי חיבור חזק יותר אליהם. וככל שאני מתרגשת יותר מהדברים הפשוטים, ככה אני צריכה פחות כדי ש'ישביע אותי'. כי מה לעשות, אם התרגלתי להתרגש רק כשיש סביבי פירוטכניקה שלמה של סרט עתיר-תקציב, איך לכל הרוחות אני אביא את עצמי להרגיש משהו בטקס?

_____________

*לא נתקלתי עדיין באל\ה כנעניים שאני יכולה לצלול איתם לתהום. בעל יורד לארץ המתים, אבל הוא לא ממש אל תהומות. וים מאוד לא אישי. ולכן, טוב שיש את מסופוטמיה באיזור.

**אגב שחזורים של הדת הכנענית, בשביל זה חפשו את הספרים של Tess Dawson.