אני כותבת מתוך געגוע.
עשיתי טקס קטן לפני שבועיים, לכמה חברות. טקס לא פגאני כמעט בכלל, ממש מיני-טקס, אבל הוא עשה טוב, ולכן הכוהנת שבי התחילה להתעורר.
ראיתי סרט לאחרונה, סרט יפהפה מצוייר, מבוסס על מיתולוגיה אירית. וכל הסרט סובב את הים. יצא וגם ראיתי אותו בחיפה, אחרי שכל הדרך לחיפה הים קורץ לי מכביש החוף.
ואני מתגעגעת לתחושה הזאת של הגלים שנושאים אותי- יותר מזה, אני מתגעגעת לתחושה של הפליאה, של עולם שמלא בסמלים שמדברים אלי ואני אליהם.
אני מתגעגעת לקשר שלי עם האלה. ואני יודעת שהוא שם, ברגע שאנער ממנו את הבלאגן שהצטבר.
עזבתי את השבט שלי לפני כמה חודשים. הרעיון המקורי היה לפנות זמן לכמה תהליכים שהייתי צריכה לעבור, ואכן עברתי אותם. אבל מרחב שנפתח טיבו להיסתם, אם לא יוצקים לתוכו משהו חדש; והיומיום סחף אותי, כדרכו של היומיום; ועברו חורף ואביב ועברו לילות של ירח מלא, ועבר יום ההולדת של הבת שלי- וחוויתיי את כולם כימים, פשוט ימים. ולא הספקתי אפילו להרגיש שמשהו חסר. ועכשיו זה מכה בי וזה עצוב.
אפילו השרשרת שלי (עם תליון העץ) נקרעה, אם הייתי צריכה שעון מעורר.
ועכשיו הים לאורך כביש החוף מזכיר לי שאשרה עדיין שם.
יש לי הרגל- שעדיין שמרתי- של לקנות תפוח אדום עבור אשרה כשאני עושה קניות אצל הירקן. וכשאני שמה תפוח חדש, אני אוכלת את הישן (או לפחות שמה אותו במקרר כדי שאוכל אותו מתישהו). מנחה כזאת. תפוחים הם סלחניים, ויכולים לחכות.
אתמול השתמשתי בתפוח לכישוף-מטבח שכזה. הכנסתי פנימה אגס (אביב), תפוח (התפוח שהיה על המזבח), פטל אדום (קיץ, ונשיות), רוזמרין (זיכרון, וים, וריפוי), וקמח שקדים (כדי שזה יהיה טעים. אבל לשקדים יש את המקום שלהם והסמליות שלהם). ובין לטפל בילדה והבלאגן של היומיום, הצלחתי להתרכז מספיק, הכנסתי את הפלא לתנור, הבית התמלא בריח של רוזמרין ופירות.
צעד צעד.
להגיע לים. לעשות מקום למזבח שלי. לתקן את השרשרת. להיזכר בפולחן היומי. לחזור לעץ שלי.
לבקש את הדרכת אימהות-אימותי. אם הן הצליחו למצוא את הנשגב ביומיום, אם הן קיימו פולחן ביתי כחלק מהחיים שלהן, גם אני אצליח.
כנען זה כאן 