האלה ענת: עלמה, אם או זקנה

מחשבות על האלה ענת.

מה לעשות, הפנתיאון הכנעני לא ממש מתאים לפורמט הקלאסי של האלה המשולשת.

מסתכלת על הפנתיאון. ברור לי שאשרה היא האם. זה יחסית קל. עשתרת היא עלמה, במלוא היופי והפלא של העלמה (… למרות שגם היא מתוארת עם אספקטים של פריון. מילא. לא הנושא לשמו התכנסתי).

השלישית היא ענת. אלת המלחמה, אם גיבורים.

וענת מבלבלת אותי. כי מצד אחד, היא עלמה- היא לוחמת, היא מתוארת כ'הבתולה ענת'. מצד שני היא אם; בעיקר כ'אם לאומים'; ומצד שלישי היא מקושרת למוות ואובדן (בעיקר ב'עלילות אקהת') וזה התפקיד הקלאסי של הזקנה.

אני אניח בצד לרגע את אלמנט הפריון של ענת (למרות שאני לא מזלזלת בו). גם להקטה, crone קלאסית, יש מימדים של פיריון והגנה על היולדות, אז זה כשלעצמו לא הופך אותה לאם (או, אם היא אם, זה דומה ל'קאלי-מא'- היא מגוננת כאם).

התפקיד שלה כבתולה הוא חד משמעי עבורי- היא מזכירה לי את אתנה, לוחמת ללא פחד. (לא מחדשת כאן משהו מרעיש- כתבי פילון מגבל מציינים שהיוונים מתייחסים לענת כאתנה).

… ומה לגבי הזקנה?

וזה המקום שבו ענת נלחמת במוות. זה המקום בו היא אוספת מלחמה מן הארץ. היא חיה על הר אנבוב, מלווה בנשרים. היא crone במשמעות המקום של ההרס, אך גם המקום בו המוות מובס והחיים יכולים לחזור.

אני לא מכירה אלמנטים של האלה הענת שקשורים לכישוף, או לסודות, כמו שאוחזות הזקנות הקלאסיות; אבל זכור לי שיש לה חיבה לארטיפקטים קסומים (הקשת של אקהת זה הדוגמה הכי טובה שיש לי), שהיא הבטיחה חיי נצח (לדנאל, בתמורה לאותה קשת), ושהיא לא פוחדת לאיים על אל (היא מאיימת שהיא תנתץ את הראש שלו אם לא יבנה לבעל ארמון. התנהגות של זקנה שלא מתייחסת לסדר, או של עלמה מלאת רוח מרד?).

חלקית בגלל הקישור לנשרים, וחלקית בגלל סממנים נוספים, היא כנראה האלה הכנענית שמתוארת כבעלת כנפיים; מזכיר לי את 'מלכת-שמיים' (שלא ברור לאף אחד לאיזה אלה זה מתייחס, ואולי לשלושתן?), אבל גם מזכיר לי את איזיס. זה במיוחד מעניין כי ציר ההקבלה הזה עמוק מאוד, המיתוס של איזיס-אוזיריס-סת מכיל קווים דומים לזה של ענת-בעל-מות. שניהם מתארים את העילמות החיים ושיבתם.
איזיס היא אלה עם מאפייני אם, אבל איזיס היא crone במשמעויות של הקסם והשינוי; זה משמעויות הcrone שנוכחים אצל ענת, היא מאפשרת את הבלתי אפשרי, שיבת החיים מן המוות. (בהקבלה המקומית, אשרה היא המקבילה של חתחור, אם מזינה קלאסית; מעריכים שתחריטים מקומיים עם 'תסרוקת חתחור' מתייחסים לאשרה.)

———–
תוספת מאוחרת יותר בעקבות שיחות עם אנשים על הפוסט:

ברור לי שהתבנית של האלה המשולשת לא מתאימה לאלות הכנעניות. לא באמת.
אבל זאת תבנית ארכיטיפית שעוזרת לי להבין יותר את ההבדלים בינהן; גם אם בכולן יש מאפיין של אימהות, האימהות של אשרה ושל ענת שונה מהותית.

זה גם עוזר לי להישאר באוותו פנתיאון.

כשאני מחפשת נושא של crone, ורוצה לבחור דווקא אלה לעבוד איתה ולא אל, אני אפנה לאחת משלושתן. למי? אז הבחנות כאלה עוזרות לי למקד את עצמי.

זה הפרדה מודרנית, ומלאכותית; ברור לי שלעניינים שקשורים במוות, רשף הוא האל המתאים לפנות אליו, ולא ענת, גם אם יש בה מאפיינים של מוות (אגב, גם לא מות עצמו; למות לא מצויינים קורבנות); וברור לי שבמאפיינים של כישוף (המקבילה של קריאה להקטה, נניח) כושר-וחסיס הוא הדמות המיתולוגית המתאימה 'יותר' מאשר ענת.

 

אבל אם אני בוחרת לסבוב את הפולחן שלי סביב אלות, ואני מצמידה את עבודת הכישוף שלי לעבודת הפולחן, זה מתבקש למקד אספקטים מסויימים של העבודה שלי מול אלה אחת ולא אחרת; ואז התבנית של 'האלה המשולשת' היא תבנית יעילה לחלוקת תחומים. לא כי אני מאמינה שחלוקת התחומים האלה מהותית עבורן, אלא היא מהותית *עבורי*.

 

זה כמו שחלק מהוויקאנים מחזיקים גם את'מה, גם בוליין, וגם חרב; שלושתם שונים זה מזה, משמשים לצרכים אחרים, למרות שאת שלושתם אפשר להחליף בסכין מטבח וסביר להניח שעמים קדומים יותר השתמשו בסכין מטבח עבור שלושתם. אבל העבודה הנפרדת מאפשרת מיקוד של המשמעות. מצד שני, שלושתם סכינים, ולא, נניח, מטות.

 

יש עניין נוסף שבשבילו כל התעלול המנטלי הזה שווה משהו, שזה ללמוד ממיתולוגיות של האיזור על הפנתיאון איתו אני עובדת. יש מעט מאוד מידע על הפנתיאון הכנעני. מעט מידי. אז איפה שאני יכולה להסיק מסקנות, זה מעניין אותי (ו'האלה המשולשת' לא רלוונטית כי זה אירופאי מאוד, אבל ללמוד מאיזיס על ענת דווקא יכול להיות מעניין.)

המלכה בשדה

נסעתי הבוקר לצד שדות ירוקים של חורף, ונזכרתי בחודש אלול.

בתיכון הדתי בו למדתי אלול היה עניין גדול. התפיסה היתה ש"המלך בשדה, בואו ונצא"- כלומר שלשם שינוי, אלוהים נמצא כאן קרוב, כי אלול, אז צאו והתפללו במרץ כדי להמתיק את השנה הקרבה ובאה.

והבוקר נסעתי לי לצד השדות, שמש רכה של בוקר האירה עליהם, מידי פעם הציצו עצי תפוז. וחשבתי לעצמי,  איזה יופי. איזה יופי שאני לא צריכה לחכות לחודש האחד בשנה שהאל שלי נמצא קרוב. האלה שלי *תמיד* בשדה. היא תמיד בים, ובהר, היא תמיד פה. והיא תמיד חלק ממני כמו שאני חלק ממנה.

אלוהות אימננטית (נוכחת)- בשונה מאלוהות טרנסצנדנטלית (מתעלה?)- היא אלוהות שנוכחת בכאן ובעכשיו, בעולם הפיזי והניתן להשגה, בניגוד לאלוהות שנמצאת ב'אינסוף', ואי אפשר לחוש או לתפוס באמצעים אנושיים. והקרבה הזאת מאפשרת מגע אישי והיכרות אישית עם האלה, וזה אחד הדברים שהופכים את החוויה הדתית הפגאנית למופלאה כל כך בעיני.

כמובן שגם ביהדות יש זרמים שעובדים בקשר יותר ישיר עם האלהות- בעיקר הזרמים החסידיים. אבל בהם לרוב יהיה צורך ב'מתווך', החסיד, כדי שיאפשר את הקשר הזה.

שפש- התמדה (סדרת ערכי-אלהות)

השליחות ניתנה, אז התחלתי לעבוד.

שפש (בתרגום מילולי: שמש), שנקראת גם 'מנורת האלים' יוצאת למסע כל יום, עוברת בלילה דרך ארצות המתים וחוזרת חזרה. היא שליחת האלים, אם הסוסים ומחיה את הטבע, אם גם מקושרת למוות בפניה כ'שפש-פגרים', השמש הקופחת של הקיץ.

התמדה. האומץ לעשות את הדברים שצריך לעשות אותם. דרוש אומץ כדי להתגבר על הכוחות הפנימיים שמעכבים אותנו, דרוש אומץ לחזור ולעשות את העבודה הנכונה יום אחרי יום.

הקשר בין שפש להתמדה נראה לי פשוט וטבעי. לעשות כל יום את מה שאנחנו צריכים לעשות- בפולחן היומי, או בעבודה ובלימודים. לעשות את חלקנו בעולם, יום אחרי יום.
בשביל לעשות את 'מה שיש לעשותו' דוש כוח רצון (מקושר ליסוד האש) אבל זה לא הכל וזה לא מספיק. כוח רצון עוזר, אבל אנחנו לא יכולים להיות ב100% כוח רצון כל הזמן. בשביל זה ניטעים בנו ההרגלים שלנו- מה שהופך להרגל נהיה חלק טבוע בנו, ואז כבר לא צריך לדחוף אותו בצורה מודעת כל פעם. דרושים כ21 יום כדי להטמיע הרגל חדש, והם צריכים להיות רצופים- וכאן בוהק ביופיו עיקרון ההתמדה. לעשות מעט, כל יום, לעשות את עוד צעד במסע שלנו, להתגבר על העייפות\העצלנות\הדחיינות\אי-הנוחות. להתגבר על הצללים שלנו שעומדים בדרך להיות מי שאנחנו רוצים להיות. לעשות את הדבר האמיץ ולהתמיד בדרך. לא קל, אבל זה ערך אלהי.

טקס התחלה:
הכינו מראש את המטרה שלכם. היא צריכה להיות משהו קל, אך שדורש התמדה. החלק החשוב הוא לעשות מעט כל יום. רעיונות- לשתול זרעים ולהשקות אותם מידי יום, לכתוב יומן חלומות כל בוקר, או כל מטרה אחרת שראויה בעינכם ושלא לוקחת הרבה זמן. אנחנו רוצים לקדש את השריר שנקרא 'התמדה', לא לשרוף את עצמנו ישר.

פנו לעצמם בוקר (למשל בסופשבוע), כי רצוי לעשות את הטקס הזה כשיש אור יום בחוץ. אם יש לכם מזבח אפשר לשים עליו סמל של השמש- אפשר גם לשים סמל של השמש במקום בו תיישמו את המטרה שלכם (ליד העציצים, או המיטה, או על שולחן העבודה). פנו לכיוון השמש והרגישו את חומה ואורה. עצמו עיניים וראו אותה בדמות שפש, הסוסה שנושאת את השמש. הרגישו אותה מזינה אתכם, כמו עץ שפורש ענפיו לשמש. אחרי שאתם מלאים באור השמש, ראו מולכם את המסע שלכם. ראו את אורה מאיר את השביל שאתם צועדים בו, בוהק בכם. קחו את כל שפע האור הזה והזינו אותו לתוך הכלי שתעבדו איתו- עציץ, מחברת, וכן הלאה. קדשו את הכלי הזה בהתמדה. הודו לשפש על אורה.
חשוב להתקרקע היטב אחרי הטקס- שחררו אנרגיה עודפת שאתם לא צריכים (אפשר לגעת באדמה, לשטוף ידיים ופנים).

טקס קצר להמשך העבודה למשך 21 יום: לשבת כמה דקות (רצוי באור יום, בבוקר). לקרוא לשפש, לראות אותה עולה כסוסה שנושאת את השמש. להודות לה על הבוקר, ולבקש את עזרתה בהתמדה במסע שלנו גם היום.

מידע נוסף על שפש מ'הקדירה של כרמית'

מדיטציה וקווסט

הבוקר התחלתי את המדיטציה הקבועה. זה קטע שהקלטתי עבור עצמי, כדי שאוכל להקשיב לו בעודי בדרכים- יש התחלה של הליכה ביער, הגעה לבקתה, ירידה לנהר, והתחברות לאלים שונים.

אני הולכת בשביל, מגיעה לבקתה ויודעת שאני אמורה להיכנס פנימה לבקתה ולמצוא גרם מדרגות, אבל אז אני מגלה שיש מישהי בבקתה. ממש זקנה, וחביבה משהו. היא מזגה לי כוס של קקאו עם ורדים.
הפסקתי את ההשמעה של המדיטציה, והקשבתי לה במקום.

דיברנו על הא ועל דא (זאת הזקנה שאמרה לי לטפח את מה שצומח ולשחרר את מה שנובל.)

ובאיזשהו שלב היא הובילה אותי בגרם המדרגות שאני מכירה. הגענו לנהר, רק שבמקום לחכות לסירה על גדות הנהר, היא הובילה אותי לצידו, עד מקום שהוא נקווה לבריכה שכזאת, עם ספירלה מצויירת על הקרקעית, ומספר אגני מים שנקווים סביב.

כל אחד מאגני המים סימל תכונה אופי מסויימת. (אני משערת שאלה התכונות של Values in Action שאני קוראת עליהן לאחרונה). והבנתי שכל אחת קשורה לאלהות מסויימת. ענת על האומץ, כושר וחסיס על חוכמה ויצירה, עשתרת על אהבה. והיא אמרה לי לכתוב ספר סביב התכונות האלה. ואיך אפשר להתחבר לאלים השונים דרכן, איך אפשר ללכת בהן כדרך חיים דרך עבודה עם האלים.

אני לא אוהבת את גישת ה"אני צריכה איזה אל בשביל טקס, בואו נשלוף מישהו מהרולודקס." אבל כדרך חיים? יש בזה משהו.

לא יודעת אם זה יהיה ספר. אבל אלה כנראה יהיו רשומות בבלוג.

(נ.ב: באיזשהו שלב ניסיתי להבין איך קוראים לה. שלפתי שמות של כל מיני אלות, והיא התעצבנה עלי ואמרה שהיא פשוט הזקנה של התת מודע שלי, בערך במילים האלה. הסכמנו על מכשפלה.)

Values in Action: http://en.wikipedia.org/wiki/Values_in_Action_Inventory_of_Strengths

__________________________________________________________

שפש- התמדה
בעל-חיוניות

"לשם מה צריך אלים במאה ה21?"

למה בשבילי חיים בלי אלים הם כמו חיים בלי מוזיקה?
(הערה: הייתי דתיה, אז אתאיסטית, לאחר מכן פנתאיסטית, ועכשיו אני פגאנית כנענית)

בני אדם היו מסתדרים סבבה בלי מוזיקה. אנשים יכולים לחיות את כל החיים שלהם ולהיות בריאים ושלמים גם בלי מוזיקה. ובכל זאת, מוזיקה היא חוויה תרבותית, חוויה שממלאת אותך בהשראה, חוויה שיכולה לתת לך מרץ לרוץ כשאין לך כוח בשרירים. ילדים נולדים עם חוש טבעי למוזיקה (וילדים עד גיל 3 מניחים שיש איזשהי אלהות לעולם). בשבילי שניהם אותו דבר. שניהם תדרים מסויימים שמתקיימים במציאות, משתנים ממנה ומשנים אותה. פשוט לתדר של מוזיקה אני יכולה לקרוא 'דו-רה-מי', או לתדר מורכב ממש 'הסימפוניה התשיעית', ולתדר אלהות אני יכולה לקרוא ענת או אשרה וכן הלאה. אני מאמינה שבאמצעות עבודה עם האלים אנחנו מקרבים את המציאות שלנו לתדר שלהם (או בקצרה, אנחנו תוף שמהדהד אותם) ולכן אני בוחרת לעבוד עם אלה שמסמלת בשבילי חיים ויצירה ושורשים קדומים כאן באדמה, ובנוסף אנחנו מקרבים אותם אלינו- אני יכולה להקשיב טוב יותר כשאני מקיימת פולחן, אני קרובה יותר לדברים מהם ארוגה המציאות.

וחוץ מזה, לאה גולברג אמרה את זה טוב יותר. היא נשאלה פעם "לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים?". תשובתה הקצרה היתה: "ומה לעשות בסוסים במאה העשרים/ ובאיילות? ובאבנים הגדולות / שבהרי ירושלים?"

An inspiring quote

From 'Reinstating the Devine Woman in Judaism', by Jenny Kien:

At the most abstract level, I imagine the goddess as the creative force of the universe, the force that makes the atoms dance and split, their particles moving between energy and matter, the force that makes the stars need to grow and create solar systems and the force that makes galaxies spread. …the Life force that makes us grow and will to live. She is the Life or Being itself, the principle of life, of movement, of development and change. She is immanent or all-present. … Why do I call this surely ungendered force "she"?… In this everyday world, the force for renewal is most dramatic at the birth of new life, and we therefore use the female to describe it.

Because of the immensity of the physical world, because of the incredible complexity of the inter-connectedness of which we can experience but little, and because these connectios and forces seem to weave and flow and make patterns beyond our comprehension, we cannot grasp the immanent nature of the goddess. Yet, feeling her presence, the sense of connectedness and holiness in the world, and needing to invoke it into our lives, we long to approach it, to communicate and to name our feeling… We focus her into an image, larger than us… and, at the same time, in our own image… the goddess becomes a woman, a Queen or Great Mother.

 (הבלוג הזה עברי דובר עברית, אבל אני קוראת עכשיו את הספר ממנו העתקתי את הציטוט והוא כה מעורר השראה שרציתי לחלוק. המרווחים הם שלי.)