האלה ענת: עלמה, אם או זקנה

מחשבות על האלה ענת.
מה לעשות, הפנתיאון הכנעני לא ממש מתאים לפורמט הקלאסי של האלה המשולשת.
מסתכלת על הפנתיאון. ברור לי שאשרה היא האם. זה יחסית קל. עשתרת היא עלמה, במלוא היופי והפלא של העלמה (… למרות שגם היא מתוארת עם אספקטים של פריון. מילא. לא הנושא לשמו התכנסתי).
השלישית היא ענת. אלת המלחמה, אם גיבורים.
וענת מבלבלת אותי. כי מצד אחד, היא עלמה- היא לוחמת, היא מתוארת כ'הבתולה ענת'. מצד שני היא אם; בעיקר כ'אם לאומים'; ומצד שלישי היא מקושרת למוות ואובדן (בעיקר ב'עלילות אקהת') וזה התפקיד הקלאסי של הזקנה.
אני אניח בצד לרגע את אלמנט הפריון של ענת (למרות שאני לא מזלזלת בו). גם להקטה, crone קלאסית, יש מימדים של פיריון והגנה על היולדות, אז זה כשלעצמו לא הופך אותה לאם (או, אם היא אם, זה דומה ל'קאלי-מא'- היא מגוננת כאם).
התפקיד שלה כבתולה הוא חד משמעי עבורי- היא מזכירה לי את אתנה, לוחמת ללא פחד. (לא מחדשת כאן משהו מרעיש- כתבי פילון מגבל מציינים שהיוונים מתייחסים לענת כאתנה).
… ומה לגבי הזקנה?
וזה המקום שבו ענת נלחמת במוות. זה המקום בו היא אוספת מלחמה מן הארץ. היא חיה על הר אנבוב, מלווה בנשרים. היא crone במשמעות המקום של ההרס, אך גם המקום בו המוות מובס והחיים יכולים לחזור.

אני לא מכירה אלמנטים של האלה הענת שקשורים לכישוף, או לסודות, כמו שאוחזות הזקנות הקלאסיות; אבל זכור לי שיש לה חיבה לארטיפקטים קסומים (הקשת של אקהת זה הדוגמה הכי טובה שיש לי), שהיא הבטיחה חיי נצח (לדנאל, בתמורה לאותה קשת), ושהיא לא פוחדת לאיים על אל (היא מאיימת שהיא תנתץ את הראש שלו אם לא יבנה לבעל ארמון. התנהגות של זקנה שלא מתייחסת לסדר, או של עלמה מלאת רוח מרד?).

חלקית בגלל הקישור לנשרים, וחלקית בגלל סממנים נוספים, היא כנראה האלה הכנענית שמתוארת כבעלת כנפיים; מזכיר לי את 'מלכת-שמיים' (שלא ברור לאף אחד לאיזה אלה זה מתייחס, ואולי לשלושתן?), אבל גם מזכיר לי את איזיס. זה במיוחד מעניין כי ציר ההקבלה הזה עמוק מאוד, המיתוס של איזיס-אוזיריס-סת מכיל קווים דומים לזה של ענת-בעל-מות. שניהם מתארים את העילמות החיים ושיבתם.
איזיס היא אלה עם מאפייני אם, אבל איזיס היא crone במשמעויות של הקסם והשינוי; זה משמעויות הcrone שנוכחים אצל ענת, היא מאפשרת את הבלתי אפשרי, שיבת החיים מן המוות. (בהקבלה המקומית, אשרה היא המקבילה של חתחור, אם מזינה קלאסית; מעריכים שתחריטים מקומיים עם 'תסרוקת חתחור' מתייחסים לאשרה.)

———–
תוספת מאוחרת יותר בעקבות שיחות עם אנשים על הפוסט:

ברור לי שהתבנית של האלה המשולשת לא מתאימה לאלות הכנעניות. לא באמת.
אבל זאת תבנית ארכיטיפית שעוזרת לי להבין יותר את ההבדלים בינהן; גם אם בכולן יש מאפיין של אימהות, האימהות של אשרה ושל ענת שונה מהותית.

זה גם עוזר לי להישאר באוותו פנתיאון.
כשאני מחפשת נושא של crone, ורוצה לבחור דווקא אלה לעבוד איתה ולא אל, אני אפנה לאחת משלושתן. למי? אז הבחנות כאלה עוזרות לי למקד את עצמי.
זה הפרדה מודרנית, ומלאכותית; ברור לי שלעניינים שקשורים במוות, רשף הוא האל המתאים לפנות אליו, ולא ענת, גם אם יש בה מאפיינים של מוות (אגב, גם לא מות עצמו; למות לא מצויינים קורבנות); וברור לי שבמאפיינים של כישוף (המקבילה של קריאה להקטה, נניח) כושר-וחסיס הוא הדמות המיתולוגית המתאימה 'יותר' מאשר ענת.
 
אבל אם אני בוחרת לסבוב את הפולחן שלי סביב אלות, ואני מצמידה את עבודת הכישוף שלי לעבודת הפולחן, זה מתבקש למקד אספקטים מסויימים של העבודה שלי מול אלה אחת ולא אחרת; ואז התבנית של 'האלה המשולשת' היא תבנית יעילה לחלוקת תחומים. לא כי אני מאמינה שחלוקת התחומים האלה מהותית עבורן, אלא היא מהותית *עבורי*.
 
זה כמו שחלק מהוויקאנים מחזיקים גם את'מה, גם בוליין, וגם חרב; שלושתם שונים זה מזה, משמשים לצרכים אחרים, למרות שאת שלושתם אפשר להחליף בסכין מטבח וסביר להניח שעמים קדומים יותר השתמשו בסכין מטבח עבור שלושתם. אבל העבודה הנפרדת מאפשרת מיקוד של המשמעות. מצד שני, שלושתם סכינים, ולא, נניח, מטות.
 
יש עניין נוסף שבשבילו כל התעלול המנטלי הזה שווה משהו, שזה ללמוד ממיתולוגיות של האיזור על הפנתיאון איתו אני עובדת. יש מעט מאוד מידע על הפנתיאון הכנעני. מעט מידי. אז איפה שאני יכולה להסיק מסקנות, זה מעניין אותי (ו'האלה המשולשת' לא רלוונטית כי זה אירופאי מאוד, אבל ללמוד מאיזיס על ענת דווקא יכול להיות מעניין.)
מודעות פרסומת

עוד על פולחן אבות

אל המידע הבא הגעתי באדיבות אלעד אהרון, והעבודה הסמינריונית שהוא כתב בנושא, על פולחן אבות כפי שהיה נהוג במרחב הצפון‑מערב סורי בתקופת הברונזה המאוחרת
לכאן ליקטתי רעיונות שנתנו לי השראה לפולחן שאני יכולה לקיים.

כיספו– שורשיו של הכיספו נעוצים בנוהג שרווח במסופוטמיה עוד מן האלף השלישי לפני הספירה להגיש מנחות עבור המתים. הכיספו כלל פעילות יום-יומית של הותרת חתיכות של לחם שנחתכו במיוחד עבור אבות המשפחה. בראשי חודשים, כאשר הירח "נעלם" אבות המשפחה המתים זכו לסעודות מפוארות יותר. סעודות מפוארות יותר נערכו בסוף החודש החמישי (המקביל לחודש אב העברי)

אלי המשפחה- כאשר מדברים על פולחן משפחתי, הפוקוס הנוגע לפולחן יוצא מהמסגרת המרחבית של הבית – המקדשים של "אלי המשפחה" היו, לרוב, ברובע המגורים בו דרה המשפחה. אלים אלו לרוב לא היו האלים הראשיים של העיר (שיוך זה היה פריבילגיה של המלך או השליט המקומי), אלא "אלים מתווכים" הקשורים לאל הפטרון העירוני. ואולם, לא היה זה תנאי הכרחי. מקרים יוצאי דופן כללו, לדוגמה, משפחות שעברו או שגורשו מעירם, כמו גם בעלי מקצוע ש"אימצו" אל פטרון הקשור לעיסוקם: האלה ניסבה, או האל נביאום/נבו, הם דוגמה מובהקת לאלים שאומצו על-ידי סופרים כ"אל המשפחתי". מכיוון שמקצועות עברו לרוב מאב לבן, גם האלים המשפחתיים הקשורים למקצוע מסויים נשארו במסגרת הפולחן המשפחתי. אלים אלו כונו בנוסחי ברכה בפתיחה וחתימה של מכתבים כ"האל של אביך"
קבוצה נוספת של אלים הקשורים למכלול הרחב של פולחן המשפחה הם אלים האמורים להגן על הבית ועל המשפחה שדרה בו. אלים אלו לרוב יוצגו באמצעות חפצים (צלמיות, קמיעות) והיו מיוחסים לאלים המגינים מפני מחלות, או אלי לילה.

פולחן מתים ע"י נשים- במקרים בודדים, אנו מוצאים עדויות לכך שנשים קיבלו את האחריות לטפל באלים ובמתים/רוחות. תפקיד זה, כאמור, היה שמור באופן מסורתי לבנים היורשים, אך בנסיבות מסויימות הוא הועבר לבנות. בסביבה של אימר אנו מוצאים שני טקסטים בהן האב מבסס את מעמדה של בתו "כאישה וכגבר. אלוהיי ומתיי, להם היא תקרא/עליהם היא תקונן"

על אסמי תבואה ועבודה טקסית

.יש מוטיב שחוזר בסיפורים באיזור שלנו, של הכהנ\ת שאחראים למלא את אסמי התבואה.
יש את יוסף, שמנצל את שבע השנים הטובות כדי לאגור מזון לשבע השנים הרעבות, יש את כוהנות איננה שמילאו את ממגורות הדגן במקדש. לרוב, הדגן היה סוג של הקדש, תרומות למקדש.
ואני רואה את זה בשני מישורים.
יש את המישור האישי- ברור לי כשמש שאני מנצלת עכשיו את העובדה שיש לי כוח שוב לעשות דברים כדי ליצור תשתית שתקל עלי לפעול בעתיד.
יש גם את המישור הקהילתי- הקהילה הפגאנית בארץ רעבה למפגשים פתוחים. כל זמן מה צצה נשמה טובה ומארגנת טקסים, עד שכבר אין לה כוח והגל שלה דועך. אז עכשיו אני עושה את המעט שלי כדי למלא את אסמי התבואה. יבואו עוד כוהנות אחרי.

כשמגיעים לעבודה טקסית ממקום של נתינה זה מאפשר לשחרר המון מהאגו.
ברור שאני רוצה שהטקסים שאני בונה ייגעו לאנשים בלב. ברור שאני רוצה שההשקעה שלי תוערך. אבל בין אם אנשים חיצוניים יעריכו את מה שאני עושה או לא, עצם העובדה שעשיתי את זה היא ההקדש שלי לאלה, והמתנה שלי לעצמי. אם הייתי עושה את זה עבור הערכה חיצונית (נניח, כעסק או כדי לצבור קהל) זה לא היה טוב. זה יוצר תלות שלי באנשים, מה שמכריח אותי ליצור תלות שלהם בי, וזה לא טוב לאף אחד מהמעורבים בתמונה. אז אני מנסה לשמור את הניתוק הזה בין העשייה עצמה (שטובה בפני עצמה, ומחזקת אותי בפני עצמה), ובין התוצאות האפשריות שלה. ככה זה כישוף טוב- את עושה את ההכנות שלך , מכניסה פנימה אנרגיה, ומשחררת אותו לדרך, לעשות את שלו.

אפיה, מנחות וקצת כישוף מטבח

הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבֹות מְבַעֲרִים אֶת־הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשֹׁות בָּצֵק לַעֲשֹׂות כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם (ירמיהו, ז, יח)

לאחרונה יצא לי לקיים 'הפרשת חלה' פגאנית. הפרשת חלה נחשבת לאחת המצוות הנשיות, שכשאופים בצק מעל משקל מסויים לוקחים חלק ומפרישים אותו מהעיסה. (במקור היו נותנים את זה לכהנים.)
כשראיתי את אחותי עושה הפרשת חלה לפני שבת, ראיתי שבאותה הזדמנות היא 'מטעינה' את הבצק בברכות לבריאות למשפחה שלה ושלל דברים טובים, ואמרתי לעצמי- וואלה, כישוף מטבח קלאסי.

וכך היה.

משהו טכני: עבדתי עם המתכון הזה- http://food.nana10.co.il/Article/?ArticleID=960241
קניתי בסופר 'קמח לחלה' והוא עבד יופי. הוא מספיק להרבה בצק, אז אפשר לעשות ערב עם חברים ולעשות מזה טקס משותף, או להכין חלות\לחמניות ולתת במתנה או להקפיא (אל תתנו למישהו לאכול משהו שכישפתם בלי ידיעתו\הסכמתו).

הדגש החשוב הוא עשיה מתוך כוונה. את החלות הקדשתי לשלושת האלות של כנען (אשרה האם, עשתרת האוהבת וענת הלוחמת)- בעיקר כי ידוע שהעבריים נהגו לאפות מנחות עבור 'מלכת שמיים' ויש כמה דיעות לגבי מי זאת אז העדפתי להקדיש את המנחה לשלושתן. בחלק עבור אשרה שמתי מלח ים, בחלק עבור עשתרת דבש, ובחלק עבור ענת פפריקה אדומה. אני חושבת שלאלים מקומיים יעבוד גם זעתר ושמן זית (עוד מעט אביב, הזמן של אדון, אפשר להקדיש לו פרג).

ומה עושים עם החלות\לחמניות שמכינים משאר הבצק? זה הזדמנות טובה לכישוף מטבח- מוצאים צמחים שמתאימים לרצון שלכם, עדיף משהו שאתם רוצים לממש בעצמכם. כותשים אותם ביחד או מערבבים בקערה תוך כדי ריכוז ברצון- אפשר לחזור על לחש תוך כדי הערבוב. אחרי שהבצק מוכן (ולפני האפיה- הוראות מפורטות למטה), מכניסים את הצמחים פנימה, ו'מטעינים' את הבצק (מתרכזים בו, שמים עליו ידיים, מכניסים לתוכו אנרגיה של מה שאתם רוצים לממש).
האכילה נעשית גם כן מתוך כוונה. אפשר להצהיר על הכוונה שלכם "אני אוכלת חלה זו כדי להטמיע בי את זה-וזה". מומלץ לעצום עיניים ולשים לב לטעם ולריח, לראות את מה שביקשתם הופך להיות חלק מכם, חלק מהגוף שלכם ממש.

רעיונות לצמחים מתאימים (מלוקטים מאנציקלופדיית הצמחים של סקוט קאנינגהאם, ההקבלות יותר אירופאיות. רציתי להיצמד לצמחים מקומיים אבל זה לא תמיד עובד):
לשפע והצלחה- גרעינים וזרעים למינהם (במיוחד שומשום, מייצג מעברים והתגברות על מחסומים), קינמון, אורגנו, אגוז מוסקט, בזיליקום
לחיזוק עבודה מאגית- ג'ינג'ר (מעלה אנרגיה ומחזק עבודת כישוף) קינמון (בדגש על רוחניות וקדושה)
לאהבה ותשוקה- כל התבלינים האדומים\חריפים למינהם, הל, עלי וורדים, בזיליקום (בדגש על נאמנות)
הגנה ממזל רע- מלח, פלפל, שום, כורכום, פטרוזיליה
חיזוק יכולות מנטליות- נענע, אגוזים (במיוחד שקד ואגוזי לוז), מרווה, רוזמרין (זיכרון טוב).
שמחה- אורגנו (מילולית נקרא 'שמחת ההרים'), רוזמרין
שלווה- מליסה, קמומיל, פסיפלורה

מהלך:
בערך 3 שעות לפני הטקס, תתחילו להכין את תערובת השמרים, ותמשיכו לפי ההוראות במתכון למעלה.
את הטקס תתחילו אחרי ההתפחה השניה שלוקחת 40 דקות. (הערה טכנית: כאן אמורים להתחיל לחמם תנור ל180 מעלות. כשאתם מתחילים לחמם את התנור, שימו למטה כלי עמיד בחום עם מעט מים, זה יישפר את האפיה).
מומלץ להתחיל בהשתרשות. (אם יש לכם זמן ואין יותר מידי כאוס מסביב, זאת הזדמנות נפלאה להרגיש את האדמה ואת השורשים הפיזיים והרוחניים שעל האדמה הזאת).

הדלקתי נרות עבור אשרה, עשתרת וענת, וקראתי לנוכחותן בטקס. הוצאתי את האוויר מהבצק (לפי הוראות המתכון, כן?) ותלשתי 3 חתיכות עבורן (בערך בגודל אגרוף). שמתי בכל חלק את הרכיבים המתאימים (מלח\דבש\פפריקה), תוך כדי קריאה לאותה אלה ומה שהיא מייצגת עבורי.
תלשתי חלק עבור המאפה שלי לכישוף, עשיתי גומה במרכז והכנסתי לתוכה את הצמחים שבחרתי למטרה שלי. לשתי כמה דקות- תוך כדי העבודה העברתי אנרגיה דרך הידיים לתוך הבצק.

כאן נכנסת התפחה של 20 דקות. המאפים יוצאים בסדר גם בלעדיה. אם אתם עושים אותה קחו את הזמן להתרכז בשינוי הרצוי, אפשר לחזור על מנטרה או להמשיך להטעין את הבצק, אפשר להיכנס מדיטטיבית לתוך מקום שמקודש לכם ולבקש מהיסודות או מהאלים לתמוך בכם בשינוי שאתם רוצים לעשות, לשאול מה נחוץ לכם על מנת לעשות את השינוי הזה.

מברישים את הבצק בביצה (אופציונאלי לגמרי), ומכניסים לתנור שחומם מראש. (עוד הערה טכנית: המתכון אומר שזמן האפיה הוא 20 דקות. לי זה לקח יותר בכיוון ה40, אז זה תלוי בתנור שלכם. תנו למאפים להיאפות עד שהם משחימים ושקיסם יוצא יבש.)
את הזמן שנשאר אפשר לקחת כדי לכתוב רשמים שקיבלתם, או להכין שקיקי-קמעות עם הצמחים שנשארו ולא הכנסתם לתוך המאפה (כדי שילוו אותכם בהמשך השינוי שלכם.)

כשהמאפים יוצאים, אוכלים אותם מתוך כוונה. אפשר לחזור מדיטטיבית למקום המקודש לכם ולראות אותכם שותלים סביבכם את הצמחים שהכנסתם פנימה, ולראות את השינוי מתממש בכם ונהיה חלק מכם, כמו המאכל.

מסיימים עם מנחה ונסך (המנחה היא מה שאפינו לאלות, הנסך יכול להיות יין או מיץ או מה שמתאים לכם.). מודים לאלות.

בעל- חיוניות (סדרת ערכי-אלהות)

רשומה זו היא חלק מסדרה שהתחילה כאן.
מילה על 'חיוניות'- הכוונה היא לVitality, Zest.
____________________________________
אח, יא בעל. זבול (נסיך) בעל ארץ. רוכב-סערות, מחיה את האדמה בגשמיו. מזל שהתחלתי את הסדרה הזאת עם הגשם, האות שבעל שב לארץ מארצות המתים.
בעל הוא מגן האנושות בפני הכאוס, נלחם בים ובמפלצותיו. לידיו שתי חרבות- יגרש ואמרר, אותן יצר עבורו האל האמן כושר-וחסיס.
בעל הוא אימפולסיבי ומלא מרץ, פראי וחי כל כך. מכירים את התחושה הזאת שיש סערת ברקים בחוץ ואתם מרגישים שאתם רוצים לצאת לרוץ בגשם? בשבילי זה בעל.
ובמיוחד כאן בכנען, בעל זה חיים.

חיים, חיוניות. היכולת להתלהב, לחוש מלאי אנרגיה.

במיוחד בהקשר הזה, אני אוהבת את הפנים של בעל-מרקוד (Baal-Marqod)- בעל מקומי, פיניקי, שעבדו קרוב לביירות. בעל מרקוד הוא אל של חדוות החיים והאקסטזה שבריקוד, וגם אל של ריפוי. הפולחן שלו כלל ריקודים אקסטטיים, ובמקדש שלו זרם פלג מים. (מעניין לציין בהקשר הזה שיש חוקרים שמשייכים את פולחן בעל מרקוד לפולחן שנערך בכרמל, שמתואר כטקס של ריקוד- 'ויפסחו על המזבח אשר עשו' )

חיוניות, כמו בעל, מתפרצת ושוכחת. היא באה במחזורים של התלהבות ומנוחה, של עשיה ושל צבירת כוח- חורף וקיץ. המעבר מהקיץ השחון אל החורף הגשום דורש התערבות של כוח נוסף- בעלילות בעל וענת זו ענת שהורגת את מות, ואני רואה בה בהקשר הזה את הערך של אומץ. אבל זה נושא לפעם אחרת.

עבודה עם החיוניות של בעל:
פנו לכיוון צפון. ארמונו של בעל יושב בהר-צפון. אם חורף, עדיף לתזמן יום של גשם. אם אין גשם, מצאתי שריח הדרים גם עושה לי הרגשה של חורף וחיים  (שמן נרולי, או למונגראס, או 'מי זהר' שמוכרים בחנויות תבלינים). לחילופין, מכיוון שארמונו של בעל עשוי מעץ ארז, אפשר להדליק קטורת מתאימה (Cedar).
מזגו מים לתוך גביע, והזו אותם עליכם ועל סביבתכם. חושו את הכוח המחיה והמזין של המים, ושל הגשם שהביא אותם. הדליקו מוזיקה (עדיף בלי מילים, Lord of the Dance זה סמלי בגלל השם בעל-מרקוד, למרות שזאת מוזיקה אירית) ותתחילו לנוע. עצמו עיניים. פשוט. רקדו. הרגישו את החיים בגוף שלכם. שתו מים בכבוד ובשמחה- אתם שותים את החיים שמרווים את האדמה ואותכם. הודו לגוף שלכם שרוקד, הודו לחיים שבגוף שלכם, הודו למיים שמרווים אתכם, הודו לבעל.

 

מידע נוסף על בעל באתר המצויין 'הקדירה של כרמית': http://www.witchcraft.co.il/?p=63
דיסקליימר קטן- מכיון שלוחות אוגרית נמצאו בחלקים שונים, אין הסכמה מוחלטת לגבי איזה לוח הגיע קודם, ולכן החלקים בעלילות בעל לפעמים מסופרים בסדר שונה בין מחבר מחבר.

יש זבול בעל ארץ – טקס קיץ לבעל

היום בעיני היה יום חג. המילה חג מקושרת אטימולוגית למשהו מעגלי – כולם חגים במעגל ורוקדים, שרים ו… חוגגים. אז במקרה הזה, החגיגה היתה חגיגת יחיד, אבל לא נתתי לעובדה זו להפריע לי.

ומדוע יום חג ? ובכן, היום ציינתי את תחילת מסעו של בעל, אל הסער והגשם, מן השאול בחזרה אל הארץ. כן, דווקא בשיא החום – מתוך תפיסה שבכל זאת עברנו יותר מאמצע קיץ, ומכאן הימים יתקצרו והחורף יגיע.

מבין כל החברים כאן, אני מודע לעובדה שאני דווקא הכי פחות טקסי. אולי דווקא בשל כך, הטקס הזה לווה בהתרגשות רבה. כבר כמה שנים (מאז שהחלה להתעצב בתוכי התפיסה הכנענית) שלחורף יש מימד עמוק יותר, ומשמעות רחבה יותר בעיניי – אותו חורף שמכיל את מגוון תופעות הטבע שמקסימות אותי יותר מכל לפתע נחווה אצלי בצורה הרבה יותר שלמה ומהנה.

את תיאור הטקס העליתי לאתר, הוא מצוי בקישור הזה (או בשורה בצד, תחת קטגוריית הטקסים).

באיחולי חורף קר ורווי גשמי ברכה,

עזרובעל.

ברוכים אתם בביתי

לפני זמן מה קראתי ספר בשם The Circle Within, של כותבת מוכשרת בשם Dianne Sylvan. הספר מתייחס לפולחן היומיומי, ומצאתי בו הרבה השראה.

מה זה פולחן יומיומי בשבילי?

יש לי מזבח בבית, בחדר בבית שמתפקד כחדר יצירה שכזה. זה שולחן קטן שמצאתי, ולמרגלותיו כרית כדי שאוכל לשבת בנוחות. על השולחן יש ייצוגים של האלים שאני עובדת איתם (אשרה וכושר-וחסיס), וגם כל מיני חפצים אחרים שמזכירים לי את המהות שלהם בשבילי- צדפים ופסלון של עץ עבור אשרה, מפתח ברזל ועלי ומכתש בשביל כושר-וחסיס. בנוסף יש מחזיק לקטורת (קטורת מקל פשוטה, לרוב אני שומרת את ההתעסקות עם גחלים לטקסים מיוחדים).

altar

בשישי ושבת אני מדליקה קטורת, וקוראת לאלים שלי להיות ברוכים בביתי. כשאני שוטפת את הבית או מכינה אוכל, אני קוראת לפנים של בעלת-בתים (בעלת זה אחד הכינויים המקומיים של אשרה). כשאני מציירת או יוצרת משהו, אני קוראת לפני האמן של כושר וחסיס. כשנחה עלי הרוח, אני מתופפת ושרה מה שעולה לי לראש, ומדליקה נר עבור אשרה ועבור כושר וחסיס.
למראשות המיטה שלי שמתי צדף ומפתח, בשביל  לחשוב על האלים שלי לפני שאני הולכת לישון.

יש מסורות כנעניות ששואפות לקיים פולחן שמדמה את המקדשים הכנעניים. רוב העבודה של Tess Dawson היא כזאת- עמוסת הקפדה על פרטים, על טהרה, על לעשות דברים לפי הסדר ולפי הפרוטוקול. אני רואה דברים אחרת. אני מקיימת פולחן ביתי. וזה בסדר אם אני מאלתרת את הכל, וזה בסדר אם אין לי אבן לאפיס בדרום וחתיכת אדמה בצפון (או להיפך, לא זוכרת כרגע את הסימונים הטקסיים של טס). מה שחשוב עבורי זה לקרוא לכוחות הכבירים האלה, ולהזמין אותם להתממש בי ובביתי. אפשר לחשוב על זה ככה: אלה היא תדר של מהות מסויימת. כשאני עובדת עם המהות הזאת, אני מבססת אותה בחיים שלי. ובעיני עבודה פשוטה, יומיומית, משמעותית יותר לחיבור לאלים מאשר טקס אחד גדול אחת לכמה זמן.