להתעורר

עברו שלוש שנים מאז שכתבתי את הרשימה האחרונה שלי כאן.

שלוש שנים בהם הפכתי לאדם חדש, ונותרתי אותו אדם. משכיל, אבל טיפש. אבא, אבל ילד. יהודי, אבל (ואולי לא "אבל") עברי. ואולי הנקודה האחרונה היא דבר ששווה לי להתעכב עליו. הדבר שמניע אותי לכתוב את הרשימה הזו.

את הריחוק מהעיסוק בבלוג הזה, ובשלב מאוחר יותר, מכנענות בכלל, לקחתי על עצמי מבחירה.

דרכי אל הכנענות הגיעה ממקום של חיפוש, של סקרנות וצמאון לידע. לאורך כל חיי, כשדבר-מה סיקרן אותי, תמיד רציתי לבחון את התהליכים הקשורים באותו דבר, להבין את ההיסטוריה, את ההתפתחות, את המכלול. כך היה לי גם כשאחי הקטן התחיל בתהליך התחרדות, ודיבר על "לגלות מה זה להיות יהודי". הסקרנות אצלי נבעה מן המקום ההיסטורי – כיצד היהדות התפתחה? איזה תוקף היסטורי אמיתי יש לתנ"ך? ובאיזה רקע הוא התפתח?

החיפוש הזה לקח אותי לסיבוב ברחבי מסופוטמיה (ואף הוביל אותי ללמוד את הנושא באופן אקדמי), והנחית אותי בחזרה כאן. בכנען. האימיננטיות שבפוליתאיזם הפאנתאיסטי גרמה לכל חוויה שלי להיות מיוחדת – אישית מחד, ומחוברת אל המכלול האנושי והטבעי מאידך. ההיכרות עם הלשונות הקדומים (כולל העברית המקראית) גרמו לי להכיר באופן אינטימי לא רק את התרבות בה אבות-אבותיהם של היהודים הראשונים חיו ופעלו (למעשה, קשה לי לומר שאני באמת מכיר את העולם הזה באופן אינטימי – אף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות כן), אלא בעיקר את התרבות והעולם בו אני חי כיום.

ואז, לפני שלוש שנים, אהבת חיי חזרה אליי. רק מכשול אחד הפריד בינינו – סוגיית הדת. ומכיוון שכבר נפרדנו בעבר פעמים רבות, החלטתי לעשות את הצעד ולהתקרב אל היהדות. הדבר הקל ביותר, זה שגם אמרתי לעצמי, הוא לחיות את השקר הזה באמצעות הפרדה ברורה – להיות דתי רק כשצריך, ולהיות אותו עובד-אלילים כנעני ביתר הזמן. אבל הדיסוננס הזה היה חזק מדיי עבורי. כשם שהתחלתי ללמוד על ההיסטוריה של היהדות, ושל הקבוצה הזו שנקראת "ישראל הקדום", החלטתי להסתכל גם על החוויה הזו כחוויה של למידה – אני, שהעיסוק הכי קרוב שלי לדת מיצה את עצמי בבר-המצווה בגיל 13, לפתע גיליתי רבדים חדשים באותה התרבות בה אני חי. כשהתחתנו, עברתי לירושלים, מקום שונה לחלוטין ממישור החוף, מקום שפעם חבר פגאני תיאר אותו כ"מקום היחיד שבו לא הרגשתי שום רוח אלוהית" – לדעתי מן הסיבה הפשוטה שעם הסתלקותה של הרוח האלוהית היהוויסטית ("השכינה", בלשון יהודית), לא נשאר בה מקום לרוחות אלוהיות אחרות – אלו הוקעו בחסות המקום הזה עוד מאות שנים לפני-כן.

אני שמח על ההזדמנות הזו שלקחתי, מכיוון שמעולם לא אזרתי אומץ, או גיליתי רצון של ממש, לקרוא סוגיה תלמודית, לעניין במשניות, או לקרוא מדרשי אגדה – לא מתוך כוונה לאמץ אותם כ"אמת לאמיתה", כמו שפשוט להבין רובד כמעט-מיתולוגי בחוויה היהודית, בדיוק כשם שאינני מאמין באמיתותן ההיסטורית של המיתוסים הכנעניים והמסופוטמיים. פעמים רבות, החוויה הזו היתה גם חוויה שממנה למדתי על דרך השלילה. שיעורי תורה בשבת, למשל, אמנם כללו גם היבטים אגדיים (שתמיד מסקרנים אותי), אך גם פרשנויות פוליטיות שבהחלט אפשר לסווגן כ"הסתה" או "גזענות". אבל להחשף אל זה מתוך המקום של חיים בעולם הזה גורמת לפחות להבין את השורשים הרעים מהן צומחות התופעות הללו, וגם על זה אני שמח.

היום אני כבר אבא, לילד מתוק בשם עברי. וכן, השם אינו מקרי, כמובן.

ביתר הנושאים נראה, במבט ראשון, שפחות הצלחתי. העיר ירושלים הקיאה אותי ממנה, ושבתי אל גוש דן. אינני משוכנע שמדובר בכשלון, אלא בהצלחה שלי לשמור על הכבוד העצמי שלי, ועל מי שאני בכלל. למרות הרצון שלי להפריד בין הכנענות לבין החיים בהם בחרתי, לא יכולתי לחלוטין לקבל על עצמי, פנימית, את הדרך החדשה – והרבה מאוד נותר רדום, מתחת לפני השטח. דרך החתחתים בה אני פוסע לוקחת אותי אל מקומות ישנים, כאדם חדש, שיש בו הרבה מן הישן, הרבה שמחכה לצאת החוצה. אין לי לאן למהר, אני לוקח את הכל בקצב שלי.

לא יודע מה צופן לי העתיד, רק יודע שאני מגיע אליו בשל, משכיל ועמוק הרבה יותר ממה שהייתי לפני שלוש שנים. אני מכיר את העולם הרבה יותר טוב, אני מכיר את התרבות שלי הרבה יותר טוב, ואני מכיר את עצמי הרבה יותר טוב – רק מתקשה עדיין לאפיין את ה"עצמי" הזה במונחים והגדרות.

הרבה ממני היה כבוי, לאט לאט אני מתעורר.

אני אלעד

אני אבא של עברי

אני עזרובעל

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ו.

לְהִתְעוֹרֵר / רמי פורטיס וברי סחרוף

הַחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת, אוֹתוֹת וְסִימָנִים
חָרוֹן, עֶבְרָה וָזַעַם מַקִּישׁ עַל הַפְּתָחִים
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ?
חַיּוֹת קְטַנּוֹת, חַיּוֹת גְּדֹלוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים.

הוֹלֵךְ מִקֶּדֶם לְאָחוֹר, רוֹצֶה לִלְחוֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר
שֶׁיִדָּלֵק עָלֵינוּ אוֹר וְאָז אוּלַי נִפְקָח אֶת הָעֵינַיִם…

לְהִתְעוֹרֵר, עִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַשְׂפָתָיִם
זֶה מְדַבֵּק וּמְשַׁחְרֵר אֶת הַכְּנָפַיִם
אַל תִּתְכַּסֶּה, בְּעוֹד חֲלוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
תִּתְעוֹרֵר, לְהִתְעוֹרֵר

הַדֶּרֶךְ מִסְתַּבֶּכֶת, מוֹרִים וּנְבוּכִים
גָּאוֹן, חֶמְלָה וָצַעַר חוֹלֵף בַּאֲנָשִׁים
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ?
חוֹמוֹת קְטַנּוֹת, חומות גְּדֹלוֹת וּשְׁלֹשֶת הַקּוֹפִים.

הוֹלֵךְ מִחֶלֶם לְאָחוֹר, רוֹצֶה לִלְחוֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר
שֶׁיִדָּלֵק עָלֵינוּ אוֹר וְאָז אוּלַי נִפְקָח אֶת הָעֵינַיִם…

לְהִתְעוֹרֵר, עִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַשְׂפָתָיִם
זֶה מְדַבֵּק וּמְשַׁחְרֵר אֶת הַכְּנָפַיִם
אַל תִּתְכַּסֶּה, בְּעוֹד חֲלוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
תִּתְעוֹרֵר, לְהִתְעוֹרֵר

אז והיום

שלושה ימים / לאה גולדברג

אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּלֶב הַמִּדְבָּר
ואֵין לִי אֲפִילוּ כּוֹכָב אֶחָד
וְהַרוּחַ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֵלַי
וְהַחוֹל לֹא יִשְׁמוֹר אֶת עִקְּבוֹת צְעָדַי.

**
קָרָאתִי: עֲנֵנִי – לֹא עָנַנִי.
דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי – לֹא פָּתַח
בַּחוּץ הָיָה עֶרֶב לוֹהֵט וְחִיוֵּר
הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר.

קָרָאתִי: עֲנֵנִי – לֹא עָנַנִי.
דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי – לֹא פָּתַח
בַּחוּץ הָיָה לַיְלָה חוֹנֵק וְעִיֵוור
הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר.

לָחַשְתִּי: עֲנֵנִי – לֹא עָנַנִי.
בִּקַּשְתִּי : פְּתַח לִי – לֹא פָּתַח
בְּבוֹקֶר אֵין טַל, עָלְתָה הַחַמָּה
וְכָך מְצָאוּנִי שׁוֹמְרֵי הַחוֹמָה.

**
שְׁלוֹשָׁה יָמִים לֹא מָש זִכְרוֹ מִמֶּנִּי
וּבָרְבִיעִי פָּרַסְתִּי אֶת הַלֶּחֶם
וּבָרְבִיעִי פָּתַחְתִּי אֶת הַצֹּהַר
וּבָרְבִיעִי רָאִיתִי אֶת הַיָּם.
וּבָרְבִיעִי יָדַעתִּי שֶׁהַיָּם
יָפֶה מְאֹד וּמֶרְחָבוֹ כָּחוֹל
וּבְמַשַּב הַרוּחַ הַמָּלוּחַ
רֵיחַ הַיָּם, לֹא טַעַם דִּמְעוֹתַי.

(מתוך: לאה גולדברג, שירים, עמ' 237–239)

העליתי את השיר הזה לכאן כי הוא הזכיר לי את התהליך שעברתי.
פעם הייתי יהודיה דתיה. פעם קראתי לאלוהים, בדמעות, מול שמיים זרועי כוכבים, חיכיתי שיענה לי ושיפתח את הדלת. במובנים מסויימים, זה היה מדבר רוחני בשבילי. שממה שאני לא קיימת מבחינתה ולא מותירה בה צעדים, צל שקוף עובר.
אני זוכרת ציורים שלי מאז. מתחילת היציאה בשאלה. כל הזמן ציירתי פתחי מנעול, וכנפיים. תהיתי מה יש מעבר לחומות.

אשרי שמצאוני נשים שהשמיעו באוזני את המילה 'אלה'. והיום אני עומדת מול הים, והוא יפה מאוד ומרחביו כחולים, וחיוך שליו של חיים על שפתי. תודה.

קראתיה

את החוכמה אנוכי מחפשת,
את הבינה בינות לענפי עץ החיים
את הזיכרון העמום מיני ים
את אימי שאבדו עקבותיה
מחפשת והופכת בדפים, ולא מצאתיה
הולכת וקוראת לה ביערות, ולא אחזתיה
רק גחלילית הטתה לי כנף
העצים לי אוזן קשבת
והים והרוח לוחשים לי תשובות
בשפות שאיני מבינה ואיני מדברת
והאבן אומרת לי- צריך ללמוד לחכות.
והייתי ציפור, ועכשיו אני עץ, ואולי אלמד להיות אבן.

—————————————–

מצאתיה בכפות התמרים ובכפות ידיי
מצאתיה ברגעי ההשראה בין השורות
השפה שאיני מדברת, אין לה מילים
ואוכל לשכוח כדי להיזכר בה.
מצאתיה טווה על הים,
כוכבי עד מאורותיה של מלכת-שמיים,
מצאתיה באור השמש ובחושך התהומות,
את החוכמה אנוכי מוצאת
במעיינות ובבארות שבדרכי
טיפין טיפין אוספת לכליי.

——————————–
משהו שכתבתי לפני שנה בערך. הראשון נכתב בערב, אחרי שיטוט בכרמל, והשני בבוקר שלמחרת, אחרי חלומות והשראה מעץ דקל.