להתעורר

עברו שלוש שנים מאז שכתבתי את הרשימה האחרונה שלי כאן.

שלוש שנים בהם הפכתי לאדם חדש, ונותרתי אותו אדם. משכיל, אבל טיפש. אבא, אבל ילד. יהודי, אבל (ואולי לא "אבל") עברי. ואולי הנקודה האחרונה היא דבר ששווה לי להתעכב עליו. הדבר שמניע אותי לכתוב את הרשימה הזו.

את הריחוק מהעיסוק בבלוג הזה, ובשלב מאוחר יותר, מכנענות בכלל, לקחתי על עצמי מבחירה.

דרכי אל הכנענות הגיעה ממקום של חיפוש, של סקרנות וצמאון לידע. לאורך כל חיי, כשדבר-מה סיקרן אותי, תמיד רציתי לבחון את התהליכים הקשורים באותו דבר, להבין את ההיסטוריה, את ההתפתחות, את המכלול. כך היה לי גם כשאחי הקטן התחיל בתהליך התחרדות, ודיבר על "לגלות מה זה להיות יהודי". הסקרנות אצלי נבעה מן המקום ההיסטורי – כיצד היהדות התפתחה? איזה תוקף היסטורי אמיתי יש לתנ"ך? ובאיזה רקע הוא התפתח?

החיפוש הזה לקח אותי לסיבוב ברחבי מסופוטמיה (ואף הוביל אותי ללמוד את הנושא באופן אקדמי), והנחית אותי בחזרה כאן. בכנען. האימיננטיות שבפוליתאיזם הפאנתאיסטי גרמה לכל חוויה שלי להיות מיוחדת – אישית מחד, ומחוברת אל המכלול האנושי והטבעי מאידך. ההיכרות עם הלשונות הקדומים (כולל העברית המקראית) גרמו לי להכיר באופן אינטימי לא רק את התרבות בה אבות-אבותיהם של היהודים הראשונים חיו ופעלו (למעשה, קשה לי לומר שאני באמת מכיר את העולם הזה באופן אינטימי – אף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות כן), אלא בעיקר את התרבות והעולם בו אני חי כיום.

ואז, לפני שלוש שנים, אהבת חיי חזרה אליי. רק מכשול אחד הפריד בינינו – סוגיית הדת. ומכיוון שכבר נפרדנו בעבר פעמים רבות, החלטתי לעשות את הצעד ולהתקרב אל היהדות. הדבר הקל ביותר, זה שגם אמרתי לעצמי, הוא לחיות את השקר הזה באמצעות הפרדה ברורה – להיות דתי רק כשצריך, ולהיות אותו עובד-אלילים כנעני ביתר הזמן. אבל הדיסוננס הזה היה חזק מדיי עבורי. כשם שהתחלתי ללמוד על ההיסטוריה של היהדות, ושל הקבוצה הזו שנקראת "ישראל הקדום", החלטתי להסתכל גם על החוויה הזו כחוויה של למידה – אני, שהעיסוק הכי קרוב שלי לדת מיצה את עצמי בבר-המצווה בגיל 13, לפתע גיליתי רבדים חדשים באותה התרבות בה אני חי. כשהתחתנו, עברתי לירושלים, מקום שונה לחלוטין ממישור החוף, מקום שפעם חבר פגאני תיאר אותו כ"מקום היחיד שבו לא הרגשתי שום רוח אלוהית" – לדעתי מן הסיבה הפשוטה שעם הסתלקותה של הרוח האלוהית היהוויסטית ("השכינה", בלשון יהודית), לא נשאר בה מקום לרוחות אלוהיות אחרות – אלו הוקעו בחסות המקום הזה עוד מאות שנים לפני-כן.

אני שמח על ההזדמנות הזו שלקחתי, מכיוון שמעולם לא אזרתי אומץ, או גיליתי רצון של ממש, לקרוא סוגיה תלמודית, לעניין במשניות, או לקרוא מדרשי אגדה – לא מתוך כוונה לאמץ אותם כ"אמת לאמיתה", כמו שפשוט להבין רובד כמעט-מיתולוגי בחוויה היהודית, בדיוק כשם שאינני מאמין באמיתותן ההיסטורית של המיתוסים הכנעניים והמסופוטמיים. פעמים רבות, החוויה הזו היתה גם חוויה שממנה למדתי על דרך השלילה. שיעורי תורה בשבת, למשל, אמנם כללו גם היבטים אגדיים (שתמיד מסקרנים אותי), אך גם פרשנויות פוליטיות שבהחלט אפשר לסווגן כ"הסתה" או "גזענות". אבל להחשף אל זה מתוך המקום של חיים בעולם הזה גורמת לפחות להבין את השורשים הרעים מהן צומחות התופעות הללו, וגם על זה אני שמח.

היום אני כבר אבא, לילד מתוק בשם עברי. וכן, השם אינו מקרי, כמובן.

ביתר הנושאים נראה, במבט ראשון, שפחות הצלחתי. העיר ירושלים הקיאה אותי ממנה, ושבתי אל גוש דן. אינני משוכנע שמדובר בכשלון, אלא בהצלחה שלי לשמור על הכבוד העצמי שלי, ועל מי שאני בכלל. למרות הרצון שלי להפריד בין הכנענות לבין החיים בהם בחרתי, לא יכולתי לחלוטין לקבל על עצמי, פנימית, את הדרך החדשה – והרבה מאוד נותר רדום, מתחת לפני השטח. דרך החתחתים בה אני פוסע לוקחת אותי אל מקומות ישנים, כאדם חדש, שיש בו הרבה מן הישן, הרבה שמחכה לצאת החוצה. אין לי לאן למהר, אני לוקח את הכל בקצב שלי.

לא יודע מה צופן לי העתיד, רק יודע שאני מגיע אליו בשל, משכיל ועמוק הרבה יותר ממה שהייתי לפני שלוש שנים. אני מכיר את העולם הרבה יותר טוב, אני מכיר את התרבות שלי הרבה יותר טוב, ואני מכיר את עצמי הרבה יותר טוב – רק מתקשה עדיין לאפיין את ה"עצמי" הזה במונחים והגדרות.

הרבה ממני היה כבוי, לאט לאט אני מתעורר.

אני אלעד

אני אבא של עברי

אני עזרובעל

תל-אביב, כ' בתמוז, ה'תשע"ו.

לְהִתְעוֹרֵר / רמי פורטיס וברי סחרוף

הַחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת, אוֹתוֹת וְסִימָנִים
חָרוֹן, עֶבְרָה וָזַעַם מַקִּישׁ עַל הַפְּתָחִים
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ?
חַיּוֹת קְטַנּוֹת, חַיּוֹת גְּדֹלוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים.

הוֹלֵךְ מִקֶּדֶם לְאָחוֹר, רוֹצֶה לִלְחוֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר
שֶׁיִדָּלֵק עָלֵינוּ אוֹר וְאָז אוּלַי נִפְקָח אֶת הָעֵינַיִם…

לְהִתְעוֹרֵר, עִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַשְׂפָתָיִם
זֶה מְדַבֵּק וּמְשַׁחְרֵר אֶת הַכְּנָפַיִם
אַל תִּתְכַּסֶּה, בְּעוֹד חֲלוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
תִּתְעוֹרֵר, לְהִתְעוֹרֵר

הַדֶּרֶךְ מִסְתַּבֶּכֶת, מוֹרִים וּנְבוּכִים
גָּאוֹן, חֶמְלָה וָצַעַר חוֹלֵף בַּאֲנָשִׁים
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ? הַאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ?
חוֹמוֹת קְטַנּוֹת, חומות גְּדֹלוֹת וּשְׁלֹשֶת הַקּוֹפִים.

הוֹלֵךְ מִחֶלֶם לְאָחוֹר, רוֹצֶה לִלְחוֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר
שֶׁיִדָּלֵק עָלֵינוּ אוֹר וְאָז אוּלַי נִפְקָח אֶת הָעֵינַיִם…

לְהִתְעוֹרֵר, עִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַשְׂפָתָיִם
זֶה מְדַבֵּק וּמְשַׁחְרֵר אֶת הַכְּנָפַיִם
אַל תִּתְכַּסֶּה, בְּעוֹד חֲלוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
תִּתְעוֹרֵר, לְהִתְעוֹרֵר

ביקורת ספר: לה' תימן ולאשרתו

לה' תימן ולאשרתו: הכתובות והציורים מכונתילת עג'רוד ('חורבת תימן') בסיני; עורכים שמואל אחיטוב ואסתר אשל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2015.

כששוטטתי לתומי בשבוע הספר האחרון וראיתי את הספר הזה, היה לי ברור שהוא בא הביתה. קודם כל, כי כונתילת עג'רוד היא אחד המקורות הישירים (דרך ממצאים ארכאולוגיים) שמראים על אתר פולחן דואותאיסטי ליהוה ואשרה, פולחן שקיימו כוהנים רשמיים מטעם המלוכה. ושנית, כי הספר הזה מתאר בפרוטרוט את הממצאים, מה שנותן עוד קונטקסט, וזה חשוב.

ביקורת וחלקים מעניינים מהספר, למטה :)

להמשיך לקרוא

ברכת כוהנות, ברכת אימהות

 אחד הדברים שאני נהנית לעשות בתור אמא זה למצוא את הגרסאות שלי לשירים דתיים שגדלתי עליהם.
(על מי אני עובדת? נהניתי לעשות את זה גם בלי קשר לאימהות. פשוט האימהות זה עוד תירוץ)

מה שמייחד את ברכת כהנים (תפילה כתובה שמצויינת בספר במדבר) זה שמצאו גרסאות שלה מ600 לפני הספירה, מה שהופך אותה לטקסט המקראי הקדום ביותר שנמצא.
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם

אחד השירים שגדלתי עליהם זה הגרסה של אברהם פריד לברכת כהנים.
https://youtu.be/KfDXs04IfyM?t=1m6s

במקור, השיר מתחיל בברכה לאפרים ומנשה, אז מטבעו הוא מרגיש מיועד לבנים, וממילא הטקסט הוא לאל.
ולכן, שכתבתי לגרסה שלי, וזה מה שאני שרה לבת שלי, על אותה מנגינה:
תברך אותך האם, ותשמור דרכך. תאר האם פניה אלייך ותחונך. תישא האם פניה אלייך ותשם לך שלום.

כשהייתי בבית החולים וקראתי לאשרה לפני הלידה, זה מה ששרתי לעצמי. וכשהחזקתי את הבת שלי עלי יום אחרי הלידה, זה מה ששרתי לה. היא עדיין לא מבינה את זה, אבל זה מרגיש כמו להעביר הלאה דבר גדול מאוד, וזה מרגש.

ברכת בוקר

אלתי בתמרים, אלתי על הים, גבירתי אשרה;
ברכי אותי היום בנוכחותך. ברכי אותי בחוכמתך. פרשי עלי את הגנתך.
שמחשבותי יהיו צלולות ובהירות כמו אוויר, כמו שחר של יום חדש
שאש תבער ברצוני, ותעזור לי לממש אותו
שרגשותי יהיו צלולים כמו מים, ואדע להגיד את המילים הנכונות
שהאדמה תחזק את גופי ורוחי ביציבותה.
יבורך יום זה.

———–
עברה לה חצי שנה, ומצאתי את הלחן של הברכה, אז שרתי אותו (שינוי קל בשורה 3 כדי שיתאים)

על חלקיקים, גלים, ופוליתאיזם

לאחרונה הזדמן לי להשתתף בשיחה שגרמה לי לחשוב לגבי מהות האלוהות על פניה השונים.

באמונה שלי, אני פוליתאיסטית. אני מאמינה שהאלוהויות השונות הן ישויות ממשיות בעלות תודעה, שניתן להיות בקשר איתן, ושיש להן השפעה על המציאות (השפעה שמשתנה בהתאם ל'אופי' או 'תדר' האלוהות). אני חושבת שזה גם הדרך בה התרבויות הקדומות תפסו את האלים, עד שהגיע המונותאיזם וקבע מחדש את חוקי המשחק.

לפי 'חוקי המשחק' המונותאיסטים, יש רק ישות אחת. יש רק אלהות אחת, והכל נגזר ממנה, נוצר על ידה. יכול להיות כלים שהיא יצרה בעולם, ולחלקם יש תודעה ואפשר להיות איתם בתקשורת, אבל הם כולם ביטוי של האלהות האחת הזאת.

אם מסתכלים על זה אחרת, זה כמו התהיה אם אור הוא חלקיק או גל. אם הוא חלקיק, זה אומר שיש חלקים ספציפיים של אור- הפוטון הזה שונה מהפוטון ההוא, אם כי יכול להיות קשר בינהם (הפיזיקה המודרנית מוצאת שיש סיבוכיות בין חלקיקים גם כשלכאורה הם נפרדים). אם הוא גל, הוא מאפיין של השדה שלו- אין בים 'גלים' אלא רק 'מים', מה שאנחנו מפרשים בתור גלים נפרדים זה בעצם אותם מים שמסודרים אחרת.

האינסטינקט הראשוני שלי, הניו-אייג'י, הוא להגיד שהכל אחד. הכל הוא תודעה אחת קוסמית וכולנו חלק מהתודעה הקוסמית הזאת (זה השלב שבו מתחילים להדליק קטורת ולהגיד אום). אבל אם הייתי גדלה בתרבות פוליתאיסטית, האינסטינקט שלי היה להגיד שהמציאות נוצרת ומופעלת על ידי כוחות שונים, לא רק על ידי כוח אחד. ולכוחות האלה יש פנים ושמות וסמלים. (וזה השלב שבו מתחילים להדליק קטורת ליד צלמית של אל או אלה).

היופי בשאלה הזאת הוא שאין לה תשובה. אור יכול להתנהג גם כגל וגם כחלקיק, וזה תלוי בניסוי שבו אנחנו משתמשים כדי למדוד את התכונות של האור.
לתפיסתי, ה'ניסוי' שבו אנחנו משתמשים כדי להכיר התכונות של האלוהות, זה המציאות שלנו ואיך שהמוח שלנו מסוגל לתפוס אותה.  אפילו אם הכל אחד, אינסוף שמתממש במציאות, זה משהו שקשה לתודעה שלנו לתפוס, להכיר, להתממשק איתו. כלי הניסוי שלנו- המוח הפראי שלנו, התת מודע, החלק החולם או העצמי הגבוה- נבנו על סמך המציאות ומוזנים ממנה. ובמציאות שלנו לדברים יש צורה ושם. ולכן לכאורה יותר קל להתחבר לאלוהויות 'נפרדות', גם אם מאחורי הקלעים שלהן פועל איזשהו שדה אחיד של תודעה או אנרגיה.

אפשר להגיד 'על מה את מדברת, עובדה שבמציאות המודרנית יותר קל לרוב האנשים שמאמינים באיזשהו אל להתחבר לאל אחד שיצר את הכל'. אבל גם זה לא ממש נכון. הנצרות פיצלה את האל שלה לשלוש, והמאמינים האדוקים לרוב ידליקו נרות לקדושים רבים ושונים, עוד פנים *ספציפיים ונפרדים* של האלוהות. זה המשקל של נביאים (כמו מוחמד ובודהה) בדתות שונות- הם נותנים פנים להתחבר אליהן, להתממשק איתן. גם ביהדות, שבאמת השתדלה לעשות כל מה שאפשר כדי לשמור על החיבור ל'אחד' בלי לפצל אותו, יש עבודה רוחנית ומיסטית עם מלאכים, חסידים, או קברי צדיקים.
(ייתכן וחלק מהדתות האסייתיות עובדות אחרת, אבל אני מודה שאני לא מכירה אותן מספיק כדי להגיד משהו אינטיליגנטי בנושא)
כשניתקנו את האלהות מהפנים שלה, ניתקנו את האלהות מהעולם.

הגוף שלנו לא יודע לשתות 'מים'. הוא יודע להתמודד עם אטום אחרי אטום של מים.
אני טוענת פה שהכח של החוויה הדתית נובע מחיבור לישות ספציפית. לתודעה ספציפית. שהיא מספיק גדולה ואדירה כדי לאפשר לנו לחוש קדושה או להשפיע על המציאות, אבל מספיק ספציפית כדי לאפשר לנו להתחבר.

אפשר לשאול, ובצדק, למה להתחבר ל'אלוהות בדידה' אם בעצם יש שדה גדול יותר מאחוריה שאפשר להתחבר אליו. אז נניח ואני  רוצה להדליק את המחשב שלי וצריכה חשמל. האם אני אלך לאמצע של סערת ברקים ואחכה לברק שיכה במחשב שלי? לא, אני אחבר את המחשב לשקע שמזין אליו חשמל בצורה שאפשר לעבוד איתה. במשך הרבה זמן חשבתי שזה טיעון בגנות הפוליתאיזם. הוא מקטין את הפוליתאיזם לעומת המונותאיזם. אבל מצד שני,  הוא מסמל איך הפוליתאיזם מתאים יותר לתודעה האנושית.

הלכתי להטעין בטריות במזבח שלי.

המלכה בשדה

נסעתי הבוקר לצד שדות ירוקים של חורף, ונזכרתי בחודש אלול.

בתיכון הדתי בו למדתי אלול היה עניין גדול. התפיסה היתה ש"המלך בשדה, בואו ונצא"- כלומר שלשם שינוי, אלוהים נמצא כאן קרוב, כי אלול, אז צאו והתפללו במרץ כדי להמתיק את השנה הקרבה ובאה.

והבוקר נסעתי לי לצד השדות, שמש רכה של בוקר האירה עליהם, מידי פעם הציצו עצי תפוז. וחשבתי לעצמי,  איזה יופי. איזה יופי שאני לא צריכה לחכות לחודש האחד בשנה שהאל שלי נמצא קרוב. האלה שלי *תמיד* בשדה. היא תמיד בים, ובהר, היא תמיד פה. והיא תמיד חלק ממני כמו שאני חלק ממנה.

אלוהות אימננטית (נוכחת)- בשונה מאלוהות טרנסצנדנטלית (מתעלה?)- היא אלוהות שנוכחת בכאן ובעכשיו, בעולם הפיזי והניתן להשגה, בניגוד לאלוהות שנמצאת ב'אינסוף', ואי אפשר לחוש או לתפוס באמצעים אנושיים. והקרבה הזאת מאפשרת מגע אישי והיכרות אישית עם האלה, וזה אחד הדברים שהופכים את החוויה הדתית הפגאנית למופלאה כל כך בעיני.

כמובן שגם ביהדות יש זרמים שעובדים בקשר יותר ישיר עם האלהות- בעיקר הזרמים החסידיים. אבל בהם לרוב יהיה צורך ב'מתווך', החסיד, כדי שיאפשר את הקשר הזה.

על אסמי תבואה ועבודה טקסית

.יש מוטיב שחוזר בסיפורים באיזור שלנו, של הכהנ\ת שאחראים למלא את אסמי התבואה.
יש את יוסף, שמנצל את שבע השנים הטובות כדי לאגור מזון לשבע השנים הרעבות, יש את כוהנות איננה שמילאו את ממגורות הדגן במקדש. לרוב, הדגן היה סוג של הקדש, תרומות למקדש.
ואני רואה את זה בשני מישורים.
יש את המישור האישי- ברור לי כשמש שאני מנצלת עכשיו את העובדה שיש לי כוח שוב לעשות דברים כדי ליצור תשתית שתקל עלי לפעול בעתיד.
יש גם את המישור הקהילתי- הקהילה הפגאנית בארץ רעבה למפגשים פתוחים. כל זמן מה צצה נשמה טובה ומארגנת טקסים, עד שכבר אין לה כוח והגל שלה דועך. אז עכשיו אני עושה את המעט שלי כדי למלא את אסמי התבואה. יבואו עוד כוהנות אחרי.

כשמגיעים לעבודה טקסית ממקום של נתינה זה מאפשר לשחרר המון מהאגו.
ברור שאני רוצה שהטקסים שאני בונה ייגעו לאנשים בלב. ברור שאני רוצה שההשקעה שלי תוערך. אבל בין אם אנשים חיצוניים יעריכו את מה שאני עושה או לא, עצם העובדה שעשיתי את זה היא ההקדש שלי לאלה, והמתנה שלי לעצמי. אם הייתי עושה את זה עבור הערכה חיצונית (נניח, כעסק או כדי לצבור קהל) זה לא היה טוב. זה יוצר תלות שלי באנשים, מה שמכריח אותי ליצור תלות שלהם בי, וזה לא טוב לאף אחד מהמעורבים בתמונה. אז אני מנסה לשמור את הניתוק הזה בין העשייה עצמה (שטובה בפני עצמה, ומחזקת אותי בפני עצמה), ובין התוצאות האפשריות שלה. ככה זה כישוף טוב- את עושה את ההכנות שלך , מכניסה פנימה אנרגיה, ומשחררת אותו לדרך, לעשות את שלו.

מה זה אומר להיות פגאנית?

במפגש קהילתי לאחרונה שאל אותי מישהו מה זה אומר בתכלס להיות פגאנית.
כמו כל דת, זה מתחלק לאמונה ולפולחן- הביטוי שלה ביומיום.
מבחינת האמונה, אני מאמינה שיש כוחות גדולים יותר בעולם הזה, שמשפיעים עליו ומושפעים ממנו, ושאני יכולה ליצור איתם קשר אישי והדדי. (מבחינת החוויה שלי, חוויתי שאני באמת מקבלת תשובה כשאני קוראת לאלה שלי, אז בנוסף לכל הבלה-בלה הרציונאלי שאעטוף את האמונה הזאת, בלב יש את החוויה של הקשר הזה.)
אני מאמינה שהדרך לקשר אישי וישיר עם הכוחות האלה היא דרך סמלים שמייצגים עבורי את אותם כוחות, סמלים שמייצגים עבור מי שחיו כאן לפני את אותם כוחות. אני מאמינה שבסמלים האלה יש כוח שצברו עם הזמן. (אגב, אני בטוחה שגם בסמלים של הדתות המונותאיסטיות יש הרבה כוח. פשוט הן לא הדרך שבחרתי עבור עצמי, בין השאר בגלל הדוגמטיות שלהן והיחס לנשים).
הסמלים האלה הם מה שאנשים אחרים יקראו לו אלילים. אני עובדת עם האלה אשרה. עבורי היא הכוח של החיים עצמם, העומק של הים, השורשים שלי בכנען, שהולידה (עם אל) את שבעים האלים, הכוח המזין של עץ התמר. מצד אחד אני מאמינה שהיא קיימת, כישות ממשית, מצד שני ברור לי שהצלמית שלה זה לא היא, זה משהו שמייצג אותה (בדיוק כמו שאפשר לייצג אותה עם ציור של עץ).
למה לעבוד עם סמלים? למה לעבוד עם ישות 'חלקית' ולא לפנות ישירות ל'מקור', ל'בורא', למשהו אבסולוטי? נניח שיש כזה- הוא כל כך מנותק מכל חוויה אנושית שאין לי שום דרך להתממשק איתו. אין לי שום דרך לקשר ישיר הדדי איתו.  מבחינתי האינסוף הוא אין. וברגע ש'פורטים' אותו למשהו מוחשי יותר (רק מציינת שהאל יהוא היה אל מקנה מדייני) אני מעדיפה את האלה שלי.

לגבי המימוש של האמונה הזאת ביומיום, הפולחן הדתי, זה שונה מאדם לאדם. אצלי זה מתבטא במזבח שיש לי בחדר, עם צלמית של האלה, עליו אני מדליקה נרות, מודה לה על היום שהיה, מבקשת את עזרתה בדברים. זה מתבטא בשירים שאני מלחינה לכבודה. זה מתבטא בטקסים שאני עושה מידי פעם בים או ביער.  זה מתבטא באיך אני חוגגת חגים- את החגים העבריים והחגים הפגאניים.
יש דרכים פגאניות בהן הפולחן יותר ברור. בוודון למשל יש דברים מאוד ברורים שעושים עבור האלים שלך. כנ"ל בדרכים המצריות (ח'מטיזם) והיוויות (הלניות). אבל, טוב, זה הדרך שלי.

איך זה שונה מפנתאיזם?
בפנתאיזם מאמינים ש'הכל קדוש'. הטבע קדוש, 'אלוהים' זה כינוי גג שמייצג את כל שישנו. אני מכבדת את הדרך הזאת. אבל  עבורי היא לא הרוותה את הצורך בקשר עם הנשגב, של קשר הדדי עם הכוחות הגדולים יותר שפועלים בעולם.  ברגע שנותנים לעצמנו לעבוד דרך סמלים ושמות, התת מודע שלנו עובד טוב יותר עם סמלים שהוא מכיר ("אם", "עץ", לעומת "אינסוף" או "הוויה") ולכן לתפיסתי זאת דרך יותר אנושית להתחבר לכוחות האלה.

אני לא כותבת את הבלוג הזה בשביל לשכנע. זה מיותר וחסר טעם. בסופו של דבר מי שמחפש את הדרך הזאת ימצא אותה ומי שהדרך הזאת ממנו והלאה ימשיך הלאה. אני כאן בשביל לחלוק את המסע שלי, כי חלק מהדברים שאני עושה בהיותי פגאנית זה לחלוק את המסע, כי אם אחרים ילכו בשביל דומה הם יוכלו להסתכל ובתקווה זה ייתן להם השראה או לפחות עוד משהו שלא חשבו עליו. כי כשאני הגעתי לדרך הזאת, חיפשתי בנרות כל בדיל מידע, אז עכשיו כשצעדתי כמה צעדים, אני מסמנת את השביל. לא כי יש לי דרך או רצון להפוך אותו לדוגמה (שומדבר טוב לא ייצא מזה) אלא כדי להגיד 'שלום מטיילי שבילים! הנה, פה מצאתי פרח, יכול להיות שתאהבו אותו גם'.

ושוב, כוהנת לאשרה

היומולדת הפגאני שלי הוא בתמוז. תמוז לפני 4 שנים נכנסתי לדרך הזאת. אבל כל שנה, יש מפגש פגאני באיזור ראש השנה (או חג מאבון, חג השוויון הסתווי) וגם זה סוג של יומולדת, התחלה מחדש של משהו, כוח להתחיל את גלגל השנה מחדש, כוח לעשות.

וכך גם השנה. הזדמן לי להשתתף בסדנת כוהנות של חוה. כמו אחרות שהגיעו, גם אני התלבטתי אם אני יכולה להיכנס לסדנה ככוהנת. הקשר שלי עם האלה רחוק ממה שהייתי רוצה, והתפקוד שלי בקהילה גם הנמיך פרופיל. הטקס הקהילתי האחרון שארגנתי היה לפני שנה כמעט.  אבל זה בסדר. יש קיץ ויובש, אבל אחריו חוזר הגשם וחוזרים החיים.

מה זה עבורי להיות כוהנת?
להיות כוהנת זה להחזיק את התוף. לעמוד טיפה מהצד וטיפה מקדימה, כדי לתת אפשרות לאנשים לחוות את הקשר לאלה, כדי לחלוק את ההשראה שלי, כדי לחלוק את הדרך שאני צועדת בה.

היה טרנס מונחה, לפגוש כוהנת של האלה שלנו. ועל חוף ים, על בימת אבן מסלע כורכר, בין דקלים, פגשתי כוהנת. וביקשתי ממנה את הידע, המילים, החוכמה. נשאר כל כך מעט. נשארו לנו שברי חרסים מהדרך שהן הלכו בה, כל כך הרבה נשבר, אבד, נמחק.
זה שבר אותי. הביא אותי לדמעות. איך אי פעם אוכל להוביל אחרים בדרך הזאת, כשנשאר ממנה כל כך מעט? על הפנתיאון המצרי יש כל כך הרבה, על היווני והרומי, אפילו על הקלטי יש לנו ידע, יש מסורות שנשמרו או נבנו מחדש. ואני, על בימת כורכר פשוטה, בלי מקדשים עטויי זהב, נאחזת בשברי הידע שהצלחתי למצוא, וזה כל כך מעט.

ואז, חוה התחילה לנגן את השיר הבא.

And she will always carry on
Something is lost
But something is found
They will keep on speaking her name
Somethings change
Some stay the same

והמילים האלה הפכו את הדמעות שלי לדמעות של שמחה. הכהנת שעמדה שם אמרה לי להקשיב לדבר העצים והאבנים (מוטיב בשירת אוגרית שאומר הרבה). התמזגנו. ראיתי את עצמי עומדת סביב אותה בימת כורכר, עם נשים נוספות, בגילי או צעירות יותר, וכולנו מרימות יחד ידיים בטקס. בשיר. בפולחן קדוש. חדש.

היא נשארת. היא כאן. אני נושאת את השם אשרה על שפתיי. באהבה, בכבוד, בהודיה. ואחרות יעשו זאת גם. אין לי את הידע העתיק. אני לא מתיימרת לשחזר את הדרך האוגריתית, או את דרכי צור וצידון, או את דרכי עיר-שלם. גם אם הייתי רוצה, זה בלתי אפשרי, יותר מידי השתנה. וזה בסדר. היא ראתה שינויים גדולים יותר ונשארה. 'משהו אובד, משהו נמצא'. איבדנו את הדרך המדוייקת שאימותינו ואבותינו עבדו אותה. אבל הכלים עצמם הם רק חלק מהתמונה. הכלים הם משניים. הם חשובים וסמליים, אבל עדיין משניים. העונות עדיין שומרות על מסלולן. החיים עדיין פועמים, ולעיתים מדממים, ולעיתים מתחילים חיים חדשים. התמרים עדיין צומחים, ומי הים עדיין נושקים בגליהם לחוף.
דבר העצים ולחישת האבנים עדיין נשמע למי שמקשיב. אז אני בוחרת, שוב, להקשיב. להקשיב ולשיר, להקשיב ולהחזיק את התוף.