בְּחֲלוֹם לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב,
בְּחֶזְיוֹן בּוֹרֵא הַבְּרוּאִים –
שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּ,
וּנְחָלִים יוֹלִיכוּ נֹפֶת.
וָאֵדַע כִּי חַי אַלְאִין בָּעַל,
כִּי יֵשׁ זְבוּל בָּעַל אָרֶץ.
כאשר יורד גשם, אני נזכר בחלומו של אבי האלים, אֵל, אודות שובו של בנו בעל, לאחר שהובס על-ידי מות. אינני מצטט (תמיד) את כל השורות בכל גשם שיורד, אבל אני בהחלט נזכר בהן, ובהחלט בשורה האחרונה, שבעיניי היא המהות, ההתגלות, של בעל, כתופעת הגשם וכאלוהות שנמצאת כאן לצדי : "יֵשׁ זְבוּל בָּעַל אָרֶץ". שש השורות נלקחות מתוך קטע בן 18 שורות מן השירה האוגריתית. התרגום המוגש כאן הוא תרגום שלי (עזרובעל).
כנען זה כאן 