טקס קיץ לבעל

אפתח דווקא בחג אחר, ודווקא מהמסורת היהודית (שלכאורה הכנענות היא ההיפוך הגמור שלה) – חג החנוכה, הוא חג האורים, חל (בערך) במועד ההיפוך של החורף. הניגוד הזה הוא אף מתבקש – החל מהיום הקצר בשנה, הימים (שעות האור בכל יום) מתארכים. הקישור הזה היה מוכר גם לאמוראים ומוזכר בגמרא:

"אמר רב חנן בר רבא קלנדא ח' ימים אחר תקופה סטרנורא ח' ימים לפני תקופה וסימנך (תהילים קלט) אחור וקדם צרתני וגו' ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים."
תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א'

מסיבה זו נראה לי הגיוני שאיפשהו בסביבות שיא הקיץ ראוי לציין את ההיפוך – את שובו הצפוי של החורף. שיבה זו מתוארת במיתוס בעל וענת: בעל מת במאבקו באל מוֹת, ועמו הגשמים חולפים מהעולם, עד שהוא קם לתחיה ומנצח את מות.

את הפרידה מבעל אני נוהג לציין בחול המועד פסח (חג האביב), ובשנים האחרונות אני עורך בערב הי"ח בניסן (שלישי של החול המועד פסח) ולתאריך תחילת מסעו של בעל אני בחרתי בתאריך שמבחינתי מחזק את הקשר שלי עם בעל – י"ג באב, שהוא גם יום ההולדת העברי שלי. נשאלתי פעם האם אינני בכך "מנכס" לעצמי את האל בעל עצמו, והסבתרי שמלכתחילה אני מסתייג מהפיכת תפיסת עולם רוחנית למדע מדוייק (וזה מתקשר לדברים דומים שאמרה בת אשרה בפוסט המדהים שלה "ברוכים אתם בביתי") – זה לא משנה אם בעל (או כל דרך אחרת בה נסמל את החורף) "מתחילה לחזור" בתאריך מסויים – אני פשוט בחרתי את התאריך שבו אני מרגיש את החיבור הזה. אחרים עשויים לבחור תאריכים אחרים – וטוב שכך.

את שובו של בעל ציינתי הפעם בצורה שונה, וזאת מכיוון שהשנה קיבלתי מתנה מדהימה מאמהּ של ידידה – פסל בעל. ממתי שקיבלתי את הפסל ועד עתה הפסל שכב, לסמן את מצבו של בעל (מת). ואילו מעתה הוא יעמוד, עד האביב הבא.

לפני תחילת הטקס ביצעתי טיהור שלי עצמי – עבורי הטיהור הוא פעולה אישית שנועדה להכניס אותנו "נקיים" מהשפעות זרות אל הטקס. זה לא משנה אם הטיהור הוא נטילת ידיים, מקלחת, או אפילו סתם הטרבת הפנים, הסמליות היא של ניקוי וכניסה "נקיה" אל הטקס.

בשלב הראשון דקלמתי את חלום לטפן אל בעל הלב בגירסת 18 השורות שלה – קטע זה מהשירה האוגריתית מספר על חלומו של אבי האלים, אל, אודות שובו של בעל:

בְּחֲלוֹם לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב,
בְּחֶזְיוֹן בּוֹרֵא הַבְּרוּאִים –
שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּ,
וּנְחָלִים יוֹלִיכוּ נֹפֶת.
וָאֵדַע כִּי חַי אַלְאִין בָּעַל,
כִּי יֵשׁ זְבוּל בָּעַל אָרֶץ.
בְּחֲלוֹם לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב,
בְּחֶזְיוֹן בּוֹרֵא הַבְּרוּאִים –
שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּ,
וּנְחָלִים יוֹלִיכוּ נֹפֶת.
שָׂמַח לַטְפָן אֵל בַּעַל הַלֵּב,
רַגְלָיו בַּהֲדוֹם שָׁפַת,
פָּצָה פִּיו, וַיִּצְחַק,
נָשָׂא קוֹלוֹ, וַיֵּאָנַח:
אֵשֵׁבָה-נָא אָנֹכִי, וָאָנוּחַ,
וַתָּנוּחַ נַפְשִׁי בְּקִרְבִּי,
כִּי חַי אַלְאִין בָּעַל
כִּי יֵשׁ זְבוּל בָּעַל אָרֶץ!

בשלב השני לקחתי את פסל בעל (מכיוון שאני חולוני, ומכיוון שאני מכיר באופיו המומי של כל אל, אני נוטה לראות בפסל הזה יצוגו של בעל חולון) וּמיקמתי אותו בפינה הדרומית של החדר. קידמתי אותו צעד אחד קדימה, לכיוון צפון, ומשחתי את הפסל (בראשו ובפיו) בטיפות בירה, באמרי "זה הדגן". לאחר מכן קידמתי אותו עוד צעד קדימה, ומשחתי את הפסל באותה הצורה ביין, באמרי "זה התירוש". לאחר מכן קידמתי את הפסל עוד צעד, ומשחתי אותו במיץ לימון, באמרי " זה ההדר", ולבסוף קידמתי אותו צעד אחרון צפונה, ומשחתי את פיו ואת ראשו בשמן זית, באמרי "זה היצהר". בכך רציתי לסמל את מסעו של בעל אל עבר משכנו בהר צפון, בנתני לו מעט מטיב הארץ בעת החדשה: הדגן והתירוש, ההדר והיצהר.

השלב השלישי היא שלב של תפילה אישית שנשאתי לחורף טוב, קר ורווי גשמים, בכרעי לפני הפסל וכשידיי לפניי.

בשלב האחרון הנחתי את הפסל בפינה צפונית אצלי בחדר, בסמוך לחלון, שמעתה ועד סוף החורף ישאר פתוח (גם אם מעט, הפתח יהיה סמלי – בדומה לעלילות בעל וענת בו הוא הסכים לקרוע חלון בארמונו להורדת הגשמים). עתה הוא פונה לכיוון צפון, לציין כי הוא עדיין במסעו. בראש השנה אסובב אותו כך שיפנה לכיוון דרום – ובכך לסמל את הגעתו להר צפון. הקישור בין ראש השנה להגעת בעל נוגעת לתפיסה אחרת שלי, שבראש השנה, המסמל בשבילי גם את תחילת הסתיו, כל מפחרת האלים הכנענים מתכנסים בארמונו של אל.

ראוי לי לציין, כי במקרה נתמזל מזלי שהחלון שלי קרוב למקום בו העמדתי את הפסל, אבל כאמור, יש בכך המון מטען אישי וסמלי… לכן אינני רואה באף אחד מן החלקים הללו כ"תורה מסיני" או כחובה דוֹגמטית. במידה ואעבור דירה ולא יתאפשר לי, פשוט אשנה את המנהג (לפחות עד שאעבור לדירה אחרת שם כן יתאפשר לי לנהוג כך).

לאחר שסיימתי זאת, שרתי את השיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים", בשינוי קטן מאוד של הפזמון ושל הבית האחרון (אדגיש רק את השינוי, ואת הטקסט המקורי אציין בסוגריים מרובעים), לסמל את הזיקה הפוליתאיסטית ואת ההתחדשות הכנענית :

יותר מזה אנחנו לא צריכים \ מילים: אבי קורן \ לחן: שמואל אימברמן

כבר יבשו עינינו מדמעות,
ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזרי [פזר] לנו פרחים,
ותנו [ותן] שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כאבנו אלף צלקות,
עמוק בפנים הסתרנו אנחה.
כבר יבשו עינינו מלבכות –
אמור שכבר עמדנו במבחן.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזרי [פזר] לנו פרחים,
ותנו [ותן] לה להיות שנית איתו –
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר חשפנו [כיסינו] תל ועוד אחד,
מצאנו [טמנו] את ליבנו בין ברושים.
עוד מעט תפרוץ האנחה –
קבל זאת כתפילה מאוד אישית.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזרי [פזר] לנו פרחים,
ותנו [ותן] לנו לשוב ולראותו –
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

חייכתי וידעתי שהטקס בוצע, ואמרתי לעצמי – "יש זבול בעל ארץ".

חולון, י"ג באב, ה'תשע"ג.

בעל חולון

בעל חולון

מחשבה אחת על “טקס קיץ לבעל

  1. פינגבק: יש זבול בעל ארץ – טקס קיץ לבעל | כנען זה כאן

השאירו תגובתכם

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s