זאת היתה תקופה שדאגתי הרבה. עברתי כל מיני סערות, ורציתי לטהר את עצמי מהן.
הלכתי לים. זה היה איזשהו חוף בתל אביב, בערב. ישבתי על החוף, קרוב לגלים. שרטטתי מעגל בחול, קראתי לארבעת היסודות. פיסלתי צורה של אישה בחול (הצורה הקלאסית של האלה, שמניפה ידיים אל על, בניתי אותה לאורכו של החול, לא לגובה), ושיבצתי בצלמית החול גם נר אחד (שיבצתי אותו במיקום של הרחם כי זה הרגיש לי מתאים). קראתי לאשרה והדלקתי את הנר. אפשר גם להביא מקל קטורת.
עצמתי עיניים. ראיתי סירה מתקרבת אלי, ובה אחד ממשרתי אשרה (קדש ואמרר), עליתי על הסירה, והפלגתי איתו צפונה, לאיזור צור או צידון. ירדנו מהחוף ושם היא עמדה, על החוף, אורגת שתי ים וערב נהר. אני לא זוכרת עכשיו על מה דיברנו, אבל אני זוכרת מה עשיתי אחרי זה. חזרתי חזרה, פתחתי עיניים. אספתי חול בגודל של אגרוף (שזה בערך הגודל של הלב), ודחסתי לתוכו את כל המחשבות, הדאגות, והעבר שרציתי לשחרר. דחוס דחוס. (אפשר לדמיין את עצמכם לוקחים 'חוטי מחשבה', אחד אחד, ומכניסים אותם לתוך לב החול הזה). קראתי לאשרה לקחת ממני את כל זה, לטהר אותי, לאפשר לי להיוולד מחדש, לברוא לי לב טהור.
העפתי את החול לים, כמו ניפוץ של החול והדאגות שאיתו לאלפי גרגירים שהים לקח אליו. ניגשתי אל הגלים, שטפתי ידיים והזתי מעט מי ים גם על הראש. בכיתי קצת, מים מלוחים שטיהרו אותי, בכי של הודיה והקלה. הודיתי לאלה. הודיתי ליסודות. פתחתי את המעגל.
כנען זה כאן 